ההסכם בבנק לאומי: ההפרשות לפנסיה הן העיקר

יו"ר ועד העובדים של בנק לאומי מירי רובינו הקריאה אתמול בפני עשרות עובדים את עיקרי הסכם העבודה החדש, וזכתה למחיאות כפיים סוערות כאשר הודיעה לבסוף כי הוא כולל גם מענק חתימה בגובה של משכורת אחת, שייכנס כבר עכשיו לכיסי העובדים.

רובינו קטעה את ההתלהבות ואמרה כי את הכפיים היו צריכים למחוא לה כשהקריאה דווקא סעיף אחר שנכלל בהסכם. אמנם התוספת לשכר היא הכותרת החשובה עבור הבנק ועבור העובדים, אך כשמדלגים מעליה וממשיכים לקרוא את ההסכם, אי אפשר לפספס את העובדה שהוא טומן בחובו גם שלוש אמירות ערכיות וחברתיות חשובות מאוד.

ההסכם כולל הגדלה משמעותית של הפרשות העובדים הצעירים לפנסיה. אמנם זה לא כסף שנכנס לכיס העובדים היום, ולכן אולי הם לא מחאו כפיים על כך, אך במציאות הקיימת, שבה העתיד הפנסיוני של העובדים הצעירים במשק לא מובטח ולא מנבא טובות, הכנסת סעיף שכזה היא אמירה של ממש שצריכה להדהד יותר.

לא מדובר בהגדלה מינורית, אלא בהגדלה דרמטית של 50% בהפרשות. ברוב החברות מפרישים 5%, אך בנק לאומי יכול להתגאות בהפרשה של 7.5% לעובדיו. אולי בעוד 30–40 שנה אותם עובדים ימחאו כפיים על הכנסת הסעיף הזה.

מלבד סעיף זה שנוגע לפנסיה ההסכם כולל עלייה בשכר הבסיס לאותם עובדים, שמקבלים עתה שכר מינימום, כך שכבר מהשנה ישלם להם הבנק את הסכום שהמדינה החליטה לאמץ רק בעוד שנתיים - 5,000 שקל. כמו כן התחייב הבנק לצמצם את התופעה של עובדים שמועסקים דרך קבלנים ומתווכים, כך שמעכשיו יהיו עובדי הבנק.

נכון, אפשר לתקוף את תוספת השכר שמקבלים העובדים בבנק, אפשר לשאול אם העובדים ניצחו או שמא ההנהלה היא שניצחה, אבל דבר אחד בקו שהתוו אתמול רקפת רוסק־עמינח ורובינו לא ניתן לתקוף - שלושת הסעיפים הללו שנכללים בהסכם החדש מראים שגם במגרש הקפיטליסטי ביותר, ואולי הכי ממוקד רווח, אפשר לייצר תשתית ערכית חשובה, בתקווה שזו תתפשט גם לארגונים אחרים.