ביהמ"ש פסל את הסכם הפשרה בפרשת הבנק הטורקי; "המשוכה המרכזית – סכום הפיצוי"

שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, יהודית שבח, פסלה אתמול (ד') את הסכם הפשרה בתביעה הנגזרת נגד בנק הפועלים והיו"ר לשעבר, דני דנקנר, בפרשת רכישת הבנק הטורקי פוזיטיף.

התביעה הוגשה בטענה לפיצוי חריג שהדירקטורים בבנק אישרו לשלם לקרן ההשקעות ה-RP שהייתה שותפה לעסקת פוזיטיף, והתברר כי הייתה בקשרים עסקיים עם משפחתו של דנקנר. עקב ניגוד העניינים שאותו לא חשף דנקנר, שהיה מעורב במו"מ על הפיצוי שלטענת התובעים היה גבוה פי 5 ממה שסוכם מראש, הוא הורשע בעבירות של מרמה והפרת אמונים, פגיעה בניהול תקין של עסקי תאגיד בנקאי ותחבולה.

התביעה האזרחית שהוגשה במרץ 2010 עמדה על למעלה מ-70 מיליון שקל. מדובר בהפרש בין הפיצוי שניתן (25 מיליון דולר) ל-RP שבשליטת איש העסקים רפי ברבר, לסכום שנקבע בהסכם מוקדם יותר בין הצדדים (5 מיליון דולר).

על פי הסכם הפשרה שהוגש לעיונה של השופטת שבח לפני מספר חודשים, ועליו נמתחה ביקורת חריפה על ידי בנק ישראל והיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, התביעה הייתה אמורה להימחק בתשלום של 6 מיליון שקלים בלבד. את הסכום הייתה אמורה לשלם חברת הביטוח של 14 הדירקטורים, כש-20% (1.2 מיליון שקל) היו אמורים לעבור לתובעים ובאי כוחם. הדירקטורים ובהם דנקנר היו אמורים לקבל פטור מתביעות עתידיות, וכך גם קרן ההשקעות RP.

בנק ישראל והיועמ"ש התנגדו

 

לפני כחודשיים הודיע המפקח על הבנקים, דודו זקן, לבית המשפט על התנגדותו למספר סעיפים בהסכם הפשרה וטען שיש בהם "קושי של ממש". כך למשל ביקש זקן לבחון ממה נובע הפער בין גובה התביעה לפיצוי המוסכם, לצמצם את היקף הפטור מהתביעות ולהקטין את שכ"ט לעורכי הדין. טרם ההחלטה באישור הפשרה החליט גם וינשטיין, באמצעות מנהל המחלקה המסחרית בפרקליטות מחוז ת"א אזרחי, ליאב וינבאום, למסור לבית המשפט את עמדתו.

"לדעת היועמ"ש לא ניתן לתת פטור גורף לדנקנר, אשר הודה והורשע בכך שפעל בניגוד עניינים ובהפרת חובת אמונים בפרשות נשוא התביעה", נכתב בחוות הדעת. "קיים טעם לפגם בכך שאדם שהורשע, על פי הודאתו, במעשים קשים ובעבירות קשות (מרמה והפרת אמונים) יזכה לפטור במסגרת הליך אזרחי, גם ביחס למעשים שנעשו בכוונה תחילה ומתוך מודעות למעשה ותוצאותיו. הדבר נכון בין אם לאדם נכסים רבים מהם יכולים הנפגעים ממעשיו להיפרע על נזקיהם כתוצאה ממעשיו, ובין אם הוא חסר כל".

דנקנר, באמצעות בא כוחו עו"ד יוסי בנקל, דחה את הדברים. הוא טען שהימצאותו בניגוד עניינים לא הסבה נזק כספי לבנק, ועל לכן אין לשלול ממנו את הפטור. עם זאת בנק הפועלים, באמצעות עוה"ד פיני רובין, ירון אלכאוי ושירין גבאי ממשרד גורניצקי ושות', הסכים לתקן את הפשרה כך שדנקנר יוחרג ממנה.

"המשוכה המרכזית – סכום הפיצוי"

כאמור, השופטת שבח החליטה שישנם יותר מדי פגמים בפשרה ועל כן יש לדחות אותה. היא הציעה לצדדים להגיש הסדר חדש, או להתחיל לנהל את ההליך. הפגם החמור ביותר לדברי שבח הוא הפער הלא מוסבר בין גובה התביעה לסכום הפיצוי. "המשוכה המרכזית העומדת בפני אישור הסדר הפשרה מתבטאת בסכום הפיצוי", כתבה שבח. "לא הוצג בפני הסבר שיתרץ את היעדר היחס בין סכום הפיצוי שנתבע, אף לפוטנציאל הסכום שעושי להיפסק אם התביעה תתקבל".

שבח הסבירה. "התביעה התמקדה באישור הדירקטוריון את הסכם 2008 לפיו שולם ל-RP פיצוי של 25 מיליון דולר, עת הפיצוי המוסכם שהיה נקוב בהסכם מ-2005 הסתכם ב-5 מיליון דולר בלבד. בתביעה נטען כי הנזק שגרמו הדירקטורים לבנק הפועלים מתבטא במלוא סכום הפיצוי – 25 מיליון דולר, או בהפרש שבין הפיצוי ששולם לבין הפיצוי המוסכם – 20 מיליון דולר (71.6 מיליון שקל). לו תתקבל הטענה כי משהרגולטור הטורקי לא אישר ל-RP ליטול חלק בהליך רכישת פוזיטיף, כל שהיה על הפועלים לעשות הוא לשלם את הפיצוי המוסכם בהסכם 2005 – ולשלוח אותה לדרכה. לא לנהל עמה מו"מ בגין תביעה שנטען שהנה דמיונית, שלא הוגשה בפועל, או בגין מכשול שנטען לגביו שהינו ערטילאי".

"הדעת נותנת", הוסיפה שבח, "שלא מן הנמנע הוא שמבחינה עסקית אכן היה מקום לשלם ל-RP 'פרמיה' נוספת כלשהי, מעבר ל-5 מיליון דולר, בתמורה לכך שלא עוררה כל בעיות עת הוברר כי אינה מקבלת אישורים נדרשים. אך לא הוצג הסבר שהניח את דעתי כי פרמיה שכזו עשויה להגיע לסכומים ששולמו לה בפועל. הנה כי כן, לפער שבין 6 מיליון שקל (ברוטו) לבין 71 מיליון שקל לא הוצג כל הסבר מניח את הדעת".

"לא ניתן להשלים עם פטור ל-RP"

שבח גם קיבלה את עמדת בנק ישראל לגבי הפטור ל-RP וגובה שכ"ט עורכי הדין. "אין ניתן להשלים עם הפטר לחברת RP לרבות חברות הקשורות אליה (...) אם יתברר בסופו של הליך כי RP קיבלה כספים שאינם מגיעים לה על פי דין, אייני רואה מדוע צריך הסדר הפשרה להוות מחסום להגשת תביעה שכזו, באם יוכח שכזו תואמת את טובת הבנק".

לגבי הפטור מתביעות שניתן לדנקנר קבעה שבח כי "לא הוצג הסבר המניח את הדעת. ההפטר נוגד את הוראות חוק החברות הקובע כי חברה אינה רשאית לפטור נושא מסרה מאחריותו בשל הפרת חובת אמונים כלפיה". היא הוסיפה כי "לאור היותו של דנקנר נכון לימים אלו דל ממשאבים, האפשרות לתבוע ממנו הינה לכאורה תיאורטית בלבד, אלא שתיקונו של הסעיף התבקש במיוחד מבחינה ערכית ומחמת סדרי עולם תקינים".

עם זאת שבח קבעה שבעיות אלה בפשרה ניתנות לריפוי. לא כך הפער בין גובה התביעה לסכום הפיצוי.