התרגיל שנעלם מהמבקר

בדו"ח המבקר שפורסם אתמול יש לקונה אחת; קטנה במונחים תקציביים, אבל מהותית במונחי התנהלות. דו"ח מבקר המדינה בוחן לרוחב ולעומק את השאלה אם התבצעה התייעלות בצה"ל, ומגיע למסקנה שלא ממש, ודאי לא בהיקפים שמערכת הביטחון התחייבה להם. אבל הדו"ח לא מתייחס לשאלה איך קפץ היקף ההתקשרות עם מקינזי, אותה חברת ייעוץ בינלאומית שנשכרה כדי ללוות את צה"ל בהתייעלות, פי חמישה - איך ממכרז של 22 מיליון שקל שזכתה בו יצאה מקינזי בסופו של יום עם צ'ק של כ־100 מיליון שקל על חשבון משלם המסים, והתייעלות אמיתית אין.

 

על מה המשיכה מקינזי לקבל תשלום

 

הנקודה הזאת חשובה כי היא המפתח להבנת כל הכשלים בהתנהלות מערכת הביטחון שדו"ח לוקר הצביע עליהם וכעת גם מבקר המדינה מצביע עליהם. בצה"ל אולי מבינים שצריך להתייעל, אך הם עושים את זה בקצב ובתנאים שלהם, בלי לדפוק חשבון לאף אחד. גם כשהם עצמם משלמים כסף — הרבה כסף — לגורם חיצוני כדי שיעזור להם להתייעל, הם במקרה הטוב לא מיישמים את המלצותיו (כמו בעניין ההתעצמות הצבאית) ובמקרה הפחות טוב כלל לא נותנים לו להתקרב לנתונים. כך היה במקרה של הצמצום בכוח האדם, שהיה אמור להיות השלב המשמעותי בהתייעלות, שלא יצא לדרך ולכן לא יושם. ובסופו של דבר כוח האדם בצבא הקבע רק גדל.

דו"ח המבקר מפספס בנקודה הזאת כי השורה התחתונה — גודל ההתייעלות — חשובה, אבל לא פחות ממנה חשובה ההתנהלות. במאי 2008 יצאו מסמכי המכרז שבו ביקש צה"ל לבחור חברה שתייעץ לו. הכוונה המקורית היתה להגביל את הזוכה, כך שהיא לא תוכל ללוות את ביצוע ההמלצות. מקינזי נבחרה כדי למצוא את המקומות שניתן להתייעל בהם. היא לא נבחרה כדי ללוות את תהליך ההתייעלות. בפועל היא המשיכה לעבוד עם צה"ל גם על היישום של חלק מהדו"ח שלה ברזולוציות הרבה יותר מעמיקות מאלה שקבעה מסגרת המכרז המקורית. אלא שבפועל, קובע המבקר, ההתייעלות היתה פחותה בהרבה מהיעדים. אז על מה בכל זאת המשיכה מקינזי לקבל תשלום?

לאורך השנים גורמים צבאיים שעבדו עם החברה סיפרו בשיחות סגורות שהיא נבחרה בגלל הידע הבינלאומי והניסיון שלה. אבל לא פחות מכך, היא נבחרה כדי לייצג את צה"ל מול פקידי האוצר. משבר האמון בין צה"ל לאוצר היה ועודנו גדול כל כך, ובצבא חשבו שיהיה יעיל להתחמש ביועץ של מקינזי כדי לקבל לגיטימציה. כששמים את התשלומים שתפחו אל מול התוצאות הלא מספקות שחשף המבקר, כבר ברור שמקינזי — יותר משהביאה התייעלות — סיפקה לצה"ל במשך כמה שנים בעיקר שקט תעשייתי. ובשביל זה תג מחיר של 100 מיליון שקל הוא הרבה יותר מדי.

בין דו"ח ברודט לתר"ש גדעון

להבדיל מדו"ח ועדת לוקר, את דו"ח ועדת ברודט שחובר לאחר מלחמת לבנון השנייה דווקא אהבו במערכת הביטחון, ובצדק מבחינתם. הדו"ח המליץ על גידול עצום של 100 מיליארד שקל בתקציב הביטחון במשך עשור. בצה"ל אהבו את המסקנות האלה למרות הכוכבית שהופיעה בהן — 30% מהסכום שתקבל מערכת הביטחון, כלומר 30 מיליארד שקל, יגיעו מהתייעלות פנימית. היעדר ההתנגדות לדו"ח מצד המערכת הביטחונית כולה והאווירה הציבורית לאחר מלחמת לבנון השנייה סללו את הדרך לברודט — הדו"ח שלו, להבדיל מזה של לוקר, אומץ בממשלה.

דו"ח מבקר המדינה שפורסם אתמול בחן לראשונה את ההלימה בין דו"ח ברודט לבין המציאות. האם הדו"ח יושם? התשובה היא כן ולא. צה"ל קיבל את תוספות התקציב שהובטחו לו, אך לא קיים את ההתייעלות הפנימית בהיקפים שהתחייב להם; לא היתה התייעלות בכוח האדם ולא בהתעצמות הצבאית; וגם אף אחד לא טרח לבדוק אם ההתייעלות התקיימה — לא הדרג המדיני־פוליטי וגם לא המועצה לביטחון לאומי. מערכת מחשובית לאיסוף נתוני ההתייעלות שהקים היועץ הכספי לרמטכ"ל כלל לא נכנסה לשימוש, ובשורה התחתונה קיימים פערים של לפחות 6 מיליארד שקל בין הסכום שצה"ל היה אמור לחסוך לבין זה שחסך בפועל.

זה מסר שחשוב להפנים: צה"ל, גם כשהוא רוצה, לא מצליח להתייעל לבד. גם כשהוא כבר מסכים, הוא עושה את זה בדרכו, בלי שאיש בוחן אותו ובלי לעמוד ביעדים.

המסקנה המהדהדת הזאת רלבנטית גם בימינו, שבהם הרמטכ"ל מבטיח התייעלות רב־שנתית שכוללת קיצוצים דרמטיים לשיטתו בכוח האדם. המסקנה הזאת צריכה לעמוד לנגד עיני הממשלה כשהיא בוחרת לאמץ את תוכנית ההתייעלות הנוכחית שהציע הצבא, תר"ש גדעון, ולזרוק לפח את דו"ח לוקר.