האלבום החדש של גידי גוב: נצחי, לא אקטואלי

עשר שנים אחרי "בקצה ההר" נכנס גידי גוב להקלטת אלבום סולו שביעי. כמפיקים גוב בחר ביובל שפריר, שהפיק בעבר את ירמי קפלן, יהודית רביץ ודנה ברגר, ובערן ויץ, שמחזיק ברזומה את שלמה ארצי, נורית גלרון ורונה קינן. הכבוד כאן, כמובן, הוא מנת חלקם של המפיקים, שנראה כי האייקון הישראלי בא אליהם עם חזון מגובש, ומלאכתם העיקרית היתה להוציאו לפועל. וההוצאה לפועל היתה מוצלחת: שירים אינטליגנטיים, בווליום נמוך ונעים לאוזן.

"אם היינו" מזכיר את גוב של אלבומי הסולו הראשונים. דיקציה מושלמת של בוגר להקה צבאית, בחירת טקסטים שמשקפת אמן רגיש בעל חושים מפותחים. אף על פי שב"אם היינו" אין כמעט שום כותב או מלחין שמיוצג ביותר משיר אחד, האלבום שומר על אחידות, גם בסגנון וגם ברמה. זה לא קל כשעם תמלילני 12 השירים נמנים ארבעה משוררים - ובראשם נתן אלתרמן - לצד יוצרים מהדור שגדל עם כוורת וזהו זה, ובהם שילה פרבר, רונה קינן, יהלי סובול וחמי רודנר.

ואולם, למרבה השמחה המשוררים החדשים האלה מצליחים להתיישר עם הרף הגבוה שמציבים דורי מנור, חיים גורי, נתן זך וכאמור אלתרמן. רודנר ניפק לגוב את הבלדה "אהבה מאוחרת", שמתארת "צינה של חשוון" שמתגנבת מבעד לחלון פתוח; פרבר כתבה שיר ערש אופטימי מתוק, וקינן יצרה לה ולגוב את "אני אומר מילה", דואט שמזכיר את השיר המשותף הקודם שלהם, "הריקוד המוזר של הלב", ואף מצליח להתעלות עליו.

החולשה היחידה של "אם היינו" עשויה להיות עשור השתיקה שקדם לו. אסופת השירים כאילו קצת ניתקה מהתרבות שסביבה, מהיומיום הישראלי, שכאן לא תמצאו ממנו אפילו הד חלוש. אמנם לא כל אלבום ישראלי צריך לעסוק בצוק איתן ובמתווה הגז, אבל כולנו מכירים את גידי גוב המראיין והמרואיין ואת השקפותיו, וקצת חבל שאפילו רסיס מרומז מהן לא שורבב בין השורות.

גוב בהופעה. מתבסס כיוצר על זמני

כך נוצרת תחושה ש"אם היינו" היה יכול לצאת ולרגש גם לפני 15 שנה, וגם בעוד חמש שנים, ולא היינו שומעים את ההבדל. לא בטקסטים, לא בלחנים ולא בהפקה. רוב הזמן האלבום מוצלח ומבטיח שרגעים רבים בו יצטרפו במהרה לקלאסיקות הישנות של גוב, אבל ברגעים הפחות על־זמניים יש הרגשה של בריחה מאמירה נוקבת על החיים בישראל של 2015.