בתל ברוך אוהבים את הצופים, אבל מרחוק

במרץ האחרון גילו דיירי רחוב פנחס רוטנברג ברמת גן שמגרש החניה הסמוך לביתם סומן כמיועד להקמת שבט חדש של תנועת הצופים. התושבים, חלקם דתיים, נחרדו מהאפשרות שהרחוב יתמלא צעקות ילדים, מוזיקה, כתובות אש ופעולות של חניכים בשבתות.

הם הזדרזו להגיש עשרות התנגדויות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וטענו שהצבת קרוואנים עבור שבט הצופים תפגע קשות באיכות חייהם. אחת התושבות כתבה שהקרוואנים "יפגעו בסביבה, יביאו למטרדי רעש ויגרמו לפקקי תנועה של הורים. העירייה כבר פגעה בנו מספיק כשהקימה את מועדון הצעירים החרדים ברחוב באר אורה, שמהווה מטרד ויוצר רעש וזוהמה".

חבר הנהלת העיר עו"ד מנחם דוד הגיע לסיור במקום והשתכנע. במכתב שהעביר ליו"ר הוועדה לתכנון ובנייה וסגנית ראש העירייה אביבית מאור־נמרודי כתב דוד: "טענותיהם נגד הצבת הקרוואנים צודקות... עלייך לסכל את האפשרות של הקמתם". גם תגובתה של מאור־נמרודי היתה מעודדת מבחינת התושבים: "גם אני שותפה לדעתך".

תנועת הנגד מתעוררת

התופעה אינה מיוחדת רק לתושבי רמת גן. בדיקת "כלכליסט" העלתה דוגמאות רבות להתנגדויות תושבים לכוונת הרשות המקומית שלהם להקצות קרקע ציבורית בשכונתם לתנועות נוער - גם אם ידם של התושבים לא היתה תמיד על העליונה. לעומת מה שקרה ברמת גן, הרשות המקומית לא תמיד משתכנעת בטענות התושבים, ובתי המשפט מגבים את החלטתה.

השטח המיועד לשבט צופים בשכונת תל ברוך בתל אביב. בלי רמקולים ובלי אש | צילום: יריב כץ

ברוב המקרים התושבים מנמקים את התנגדותם בחשש לפגיעה באיכות החיים ובערך הנכס שבבעלותם.

כשתושבים בשכונת תל ברוך היוקרתית בתל אביב התנגדו להקמת שבט צופים, הם הסתמכו על הנחיה של מינהל התכנון שהקמה של "מועדון נוער שכונתי" צריכה להיות בשולי שטח פתוח, ושלא מומלץ לשלבו עם מבני מגורים.

הם לא היססו לציין ש"ערך הנכסים שלהם ייפגע משמעותית" - חלקם בשווי של 15 מיליון שקל. "בבוקר (העותרים) יסבלו מרעש ובעיות תחבורה הנובעים ממוסדות החינוך הצמודים", נכתב בעתירה, "ובערב מרעש ובעיות תחבורה הנובעים מפעילות הצופים. אף אדם סביר לא יהיה מוכן לרכוש נכס בשכונה שקטה רק כדי לגלות שמוקד הפעילות המרכזי בשכונה נמצא צמוד לחצרו".

השופט אליהו בכר מבית המשפט המחוזי תל אביב דחה את טענות התושבים, והסביר שההקשר הקהילתי הדריך אותו בפסיקתו: "מובנת לי עתירת העותרים החוששים לרכושם ולשלוות חייהם. עם זאת, עליהם לגלות הבנה לצורכי הציבור". הוא הוסיף שהמבנה נועד "גם לשרת את העותרים עצמם".

גם תושבים במזכרת בתיה שעתרו נגד הקמת שבט של הצופים בשכונתם ציטטו את הנחיות המינהל. על כך הגיב השופט צבי דותן: "אני מתקשה לראות אפשרות שה'תדריך' המדובר יגבר או יסתור את השימושים שמאפשרת תוכנית בניין עיר (תב"ע)". השופט גיבה את הוועדה המקומית ש"שמעה את טענות העותרים, קיימה דיון רציני בכל אחת מהן ודחתה אותן", וציין שכבר הושגו הבנות על הגבלת שעות הפעילות של השבט. הוא אף ציין שאין ביישוב כל חלופה אחרת.

עתירת התושבים אמנם נדחתה, אך נפסק שבחצר המבנה לא יופעלו רמקולים ולא תובער אש. גם עתירות דומות של תושבים בגבעתיים ובשכונת צהלה בתל אביב נדחו, לאחר שנמצאה פשרה שהגבילה את שעות הפעילות של תנועת הנוער ואת סוג הפעילות.

מעורבות נמנעת

עו"ד הילה סמורזיק ממשרד גדעון פישר ושות', שייצגה את תנועת הצופים בכמה הליכים ובהם גם אלו בתל ברוך ומזכרת בתיה, מתארת את גישת התושבים כדוגמה לתופעה הקרויה בעולם "nimby", ראשי התיבות באנגלית של המשפט "לא בחצר האחורית שלי". לתושבים אין בעיה עם תנועות נוער - אבל לא ליד הבית. "בחלק מהמקרים, ילדי העותרים הם בעצמם חניכים בתנועות נוער. זה לא הפריע להורים להתנגד להקמת השבט", אומרת סמורזיק.

לדברי סגנית מהנדס העיר תל אביב אורלי אראל, "ברור שיש אנשים שלא אוהבים שיש גן ילדים ליד הבית שלהם, אבל זה מאוד מוצא חן בעיניהם כשיש להם ילד קטן. הורים שמחים שהילדים הולכים לצופים ולא יושבים בבית ליד המחשב, ותנועת נוער צריכה וזכאית לשטח ציבורי", היא אומרת.

אראל מתרשמת שההתנגדויות להקמת שבטים נפוצות הרבה יותר מבעבר. "יש עליית מדרגה בהתנגדויות. זה אמנם מצביע על מעורבות בחיי הקהילה העירונית, רק חבל שעל דרך השלילה".

הם דואגים גם לערך הדירה שלהם.

"כעירייה, שיקול ערך הדירות לא מובא בחשבון. השיקול שלנו הוא תכנוני: איך לתת מענה לאוכלוסייה שגדלה ומצטופפת ויש בסביבתה מחסור במקום".