"נהגים חפים מפשע מורשעים ביודעין"

"בתי המשפט מרשיעים חפים מפשע ביודעין, גוזרים עליהם עונשים כבדים ואף מאסר על מה שלא עשו וממילא פוטרים את העבריינים האמיתיים, המסוכנים". זו תמציתו של כתב אישום חמור מאין כמותו, שהוגש לאחרונה נגד מערכת המשפט בישראל. המאשים, ד"ר איתן לבונטין, בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת אוקספורד ודוקטורט באוניברסיטה העברית המתמחה במוסד היועץ המשפטי לממשלה, חתם על כתב האישום המהדהד הזה במסגרת "הצעה לסדר" שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה במסגרת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים, בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר ובניהול ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר.

"סעיף 'חזקת הבעלות' מחייב חשבון נפש"

לפי ההצעה לסדר של לבונטין, מאות אלפי עבירות תעבורה נעברות מדי שנה ברכב שבעליו מזוהה, אבל הנהג אינו מזוהה. לרוב אין מדובר במקרים של רכב שנמכר וטרם נרשם על שם הבעלים החדש או בגניבה, אלא ברכב הנמצא בחזקת בעליו ומשמש גם נהגים אחרים, כבני משפחה או חברים. רוב העבירות הן עבירות קנס שנתפסו במצלמות, ומיעוטן עבירות חמורות כמו "פגע וברח".

תאונת דרכים בכביש 4 | צילום: אלעד גרשגורן

אם הנהג שביצע את עבירה נתפס, מובן שהוא לבדו אחראי. אבל אם הנהג נותר אלמוני, הבעלים נכנס לבעיה גדולה בגלל סעיף 27ב לפקודת התעבורה, הקובע כי "רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג...זולת אם הוכיח מי נהג". זו "חזקת הבעלות" שמרשיעה את בעל הרכב גם אם לא ביצע את העבירה. "חזקת הבעלות משקפת כשל קיצוני של חקיקה, אכיפה ושפיטה המחייב תיקון יסודי ואף חשבון נפש", כותב לבונטין. לדבריו, "ברחבי העולם מבוצעות כל העת מיליוני עבירות שבהן הרכב מזוהה והנהג אלמוני; אך בשום מקום אחר אין מעזים להעלות על הדעת דין כשלנו, שבעבירות קלות כבחמורות מוכן ביודעין להרשיע חפים ולפטור אשמים".

ולא די בכך שבעל הרכב יוכיח את חפותו, ולא די בכך שיצביע על הנהג — נדרש ממנו לעשות את עבודת המשטרה ולהשיג מהנהג הודאה חתומה. כמוסבר באתר הרשות השופטת: "בעל הרכב הטוען כי לא הוא אשר ביצע את העבירה, חייב להמציא לבית המשפט את הודאתו של הנהג שביצע את העבירה, ובכלל זה פרטיו המלאים ותצהיר מטעמו כי הוא זה אשר ביצע את העבירה".

לפי לבונטין, "אם העבריין לא יודה, החף יואשם במקומו. הדין מפקיר את החף לחסדי העבריין". הוא מוסיף כי "חזקת הבעלות פוטרת את המשטרה מהצורך למצות חקירות, שהרי גם בלעדיהן יושגו הרשעות וייסגרו תיקים. במקרים רבים המשטרה אינה מנסה כלל לאתר עבריינים ולמצוא נגדם ראיות".

בעל רכב הורשע בעבירת "פגע וברח" אף שלא היה הנהג. התביעה דרשה מאסר ממושך בפועל, כאילו נתפס הנהג־העבריין, אך בית המשפט הזכיר כי הנאשם לא ביצע את העבירה, ולכן גזר עליו "רק" ארבעה חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון ל־13 חודשים וקנס של 66 אלף שקל. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה ואת העונש, והנהג שבאמת פגע וברח נעזב לנפשו.

ובמקרה אחר הורשעה בעלת רכב בעבירת "פגע וברח" שלא עברה, אחרי שהתברר כי חיפתה על בנה שלפי החשד פגע וברח בזמן שרישיונו היה פסול. מדוע מלכתחילה הואשמה האֵם אף שהחשוד היה הבן? לבונטין: "בית המשפט לא עורר שאלה זו, אך התשובה בהישג יד: אילו הואשם הבן, פקודת הראיות היתה מונעת מאמו להעיד נגדו — גם אם היתה רוצה להעיד — ולכן קשה היה להוכיח שקיבל לידו את הרכב. מי אם כן יורשע? הפתרון פשוט: מאשימים את האם משום שקשה להרשיע את הבן; ובית המשפט, שהיה מזכה את הבן בהיעדר הוכחה כדין לאשמתו, מוכן להרשיע את האם בהינתן ודאות מוחלטת בחפותה".

בעבירות מצלמה שולחים לבעל הרכב דו"ח קנס בדואר ורשויות האכיפה ממתינות להרשעה — הבעלים מכוח חזקת הבעלות או הנהג מכוח הודאה שהבעלים עצמו ישיג ממנו. נניח שבן נהג ברכבו של אביו וביצע עבירת מצלמה. הדו"ח יישלח אל האב, והבחירה בידם — להצביע על הבן שנהג או לשלם, כך שהאב יורשע והבן יופטר. באותה רוח, אפשר גם לתכנן מראש. למשל, כשהבעל נוהג לפרנסת המשפחה ואשתו ממעטת לנהוג. אם הרכב יירשם בבעלותה, די לשלם את הקנסות כדי שהאשה תורשע בעבירות שיבצע הבעל. "המסקנה קשה אך בלתי נמנעת", טוען לבונטין, "העיקר הוא הרשעה, ואילו הרשעת האשמים היא מטרה משנית בלבד".

כשעבירת השתיקה נסוגה בפני חזקת הבעלות

לצד חזקת הבעלות קיימת עבירת השתיקה. סעיף 62(5) לפקודת התעבורה קובע כי בעל רכב עובר עבירה אם אינו מוסר, לדרישת המשטרה, "ידיעה שבידו למוסרה והיא עשויה להביא לזיהויו ולתפיסתו של נהג שבדרך שימושו ברכב היה משום עבירה". כלומר, בעל רכב חייב להצביע על נהג־עבריין ככל שביכולתו לעשות זאת, והוא אשם בעבירת שתיקה אם יסרב. אלא שעבירת השתיקה נסוגה בישראל בפני חזקת הבעלות. בעל רכב באנגליה, טוען לבונטין, שלא הצביע על נהג־עבריין — מותר להרשיעו בעבירת שתיקה, אבל אסור להרשיעו בעבירת נהיגה באין ראיות שביצע אותה. "בישראל, לעומת זאת, העובדות אינן חשובות: אין צורך להאשים בעל רכב בעבירת שתיקה שעבר משום שאפשר להרשיעו בהצלחה ובקלות בעבירת נהיגה שלא עבר. מותר להרשיעו על מה שלא עשה ולהעמיד פנים שהעבירה פוענחה והעבריין נתפס".

ולבונטין חותם את כתב האישום: "הדין הידרדר להרשעה ביודעין של חפים מפשע בעבירות קלות כבחמורות. כאשר בית המשפט מוכן להרשיע בעבירה הן את מי שביצע אותה והן את מי שלא ביצע אותה, ממילא חקר האמת מאבד את טעמו. אם כך או אחרת ייסגר התיק בהרשעה, בגיבוי שיפוטי מלא, מובן שבמקרים רבים יעדיפו להאשים תחליף־עבריין בקלות ובזול מלהאשים עבריין אמיתי בקושי וביוקר. רשויות האכיפה והמשפט התמכרו מזמן לדרך הקלה, ומעת שהתירו לעצמן להרשיע חפים אין הכרח שיתאמצו כדי להרשיע את האשמים".