המארחת ב"דוד ויוסף" לא ישבה במהלך עבודתה ותפוצה ב-32 אלף שקל

מארחת במסעדת השף "דוד ויוסף" התל אביבית תפוצה בלמעלה מ-32 אלף שקל משום שלא ניתן לה לשבת במהלך המשמרות בהן עבדה, כך קבע בשבוע שעבר בית הדין האזורי לעבודה בעיר.

ליאת ברון, סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב, הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תביעת פיצויים נגד מסעדת השף המוכרת "דוד ויוסף", בה עבדה משך תקופה קצרה.

בתביעתה, שהוגשה באמצעות עוה"ד אסף מסדה וערן כהן, היא תיארה כי לפי נהלי המקום היה עליה להגיע לעבודתה בנעלי עקב, שמלה או חצאית וללא מעיל או ג'קט. על מנת להיות ייצוגית, כך טענה, נאסר עליה לשבת משך כל זמן המשמרת, כ-6 שעות, אף בזמנים בהם אין לקוחות.

לגרסת המארחת, המשמרות בהם הועסקה התנהלו לשביעות רצון הממונים עליה ולקוחות המסעדה, אך בהמשך, כתוצאה מהעמידה הממושכת בנעלי העקב החלה לסבול מכאבים ברגליה. כשהתלוננה בפני אחראי המשמרת וביקשה שיספוק לה מושב ראוי, כך לפי תביעתה, היא סורבה, וזאת גם לאחר שציינה בפניו את חוק הזכות לעבודה בישיבה. לדבריה אחראי המשמרת טען בפניה כי החוק מוכר לצוות המסעדה אך אלה הוראות הבעלים ועליה לעמוד בהוראות ככל שהיא מעוניינת להמשיך לעבוד במסעדה.

מסעדה דוד ויוסף | צילום: נמרוד סונדרס

למחרת תלונתה, כך נטען, היא זומנה לפגישה אצל הממונים ובה פוטרה. "יש משהו ייצוגי בזה שהמלצר עומד ולא יושב ומחכה בזולה כזאת של לחכות ללקוח", היה אחד ההסברים ששמעה ממנהלי המקום שהגיש כי ההחלטה לפטרה התקבלה על ידי הבעלים ואין טעם לדון בנושא.

ברון תבעה פיצוי על הפרת הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה ובנוסך, נוכח חומרת ההפרה ובהתחשב בכך שפוטרה על רקע בקשתה לספק לה מושב ראוי, דרשה פיצוי נוסף.

המסעדה, באמצעות עו"ד גליה מרום, טענה מנגד כי מדובר בעובדת שתוך זמן קצר מרגע העסקתה נמצא כי אינה מתאימה לדרישות התפקיד וכי זלזלה בנהלי העבודה, לא התייצבה לישיבות צוות, לא קיבלה את מרותו של מנהל המשמרת והעירה הערות חוזרות ונשנות על הממונים עליה. לשיטת בעלי המסעדה, כאשר נראה היה שאינה מפנימה את המצופה ממנה, הוחלט לפטרה.

"מטבע הדברים", כך לפי המסעדה, "המארחת הניצבת בכניסה למסעדה מהווה את פני המסעדה וכרטיס הביקור שלה ועל כן נדרשת להופעה ייצוגית ומכובדת". יחד עם זאת, לפי גרסת המסעדה, היא מעולם לא נדרשה לנעול פריט לבוש כזה או אחר ומעולם לא נאסר עליה לשבת כאשר רצף העבודה מאפשר זאת. לדעת אנשי המסעדה, בחורה בריאה בשנות העשרים לחייה מסוגלת לעבוד למשך כשעתיים מבלי לשבת, אם זה כורח התפקיד, מבלי שתרגיש כאבים בכפות רגליה וברכיה ואם לא כך, היא יכולה לעזוב את עבודתה.

השופט תומר סילורה, אליו הצטרפו נציגי הציבור של בית הדין, קיבל את עמדתה של המארחת שפוטרה. לפי פסק הדין, מרגע שמתחיל הסרוויס תפקידה של המארחת הוא אכן, לפחות בחלקו, דינמי: הושבת הלקוחות, הגשת התפריטים ועזרה בעת הצורך לצוות המסעדה, כשתפקידים אלה נעשים בתזוזה ובמהלכם כמובן היא אינה יכולה לשבת. "בין לבין", נכתב, "ועל כך אין מחלוקת, אין מניעה כי המאחרת תשב ואין כל צורך בעמידה. השאלה היא האם אפשרו למאחרת לשבת או

מנעו זאת ממנה..".

"שוכנענו", כתב השופט בפסק הדין, "כי המסעדה לא מילאה אחר הוראות חוק לזכות בעבודה בישיבה ולא עמדה בנטל להוכיח כי ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה לכל אורך המשמרת. הגם שאנו מסכימים כי עבודתה של המארחת היא ברובה בודה דינאמית הכרוכה במגוון פעולות, שאן חלקן ולעיתים את רובן יש לבצע בעמידה או בתנועה ממקום למקום, לא הוכח כי העבודה אינה מאפשרת, ולו לצורך ביצוע פעולות מסוימות, ישיבה".

פסק הדין קובע כי על כך שהמסעדה לא אפשרה לעובדת לשבת עליה לפצות אותה ב-20 אלף שקלים. בנוסף, נקבע כי העובדת תפוצה בסכום נוסף של 5,000 שקל וזאת משום שסיבת הפיטורים הייתה בקשתה לשבת וכי לא ניתנה לה זכות טיעון אמיתית לטעון כנגד פיטוריה. סכום נוסף של 7,500 שקל תקבל ברון עבור הוצאות המשפט.