צילום: Microsoft
תוריד ממני את הידיים המדומות שלך
משקפי המציאות המדומה שמוצעות למכירה ומשחקי AR פופולריים כמו פוקימון גו הביאו איתם שלל סוגיות משפטיות מורכבות שהחוק עוד לא יודע איך להתמודד איתן: למשל מה עושים כשמישהו רודף אחרי דמות במרחב הווירטואלי ושולח ידיים לאזורים אינטימיים?
"זה קרה כשמצאתי את עצמי יורה בזומבים לצד שחקן שלא הכרתי בשם BigBro442. הדמויות של שנינו נראו זהות, אבל הקול שלי בערוץ השיחה של המשחק הסגיר את היותי אישה. ואז, במהלך הפוגה בין שני גלים של מתקפות, הופיעה לפתע הקסדה של BigBro442 במרחק סנטימטרים ספורים מפניי, וראיתי את היד שלו נשלחת לכיוון החזה והמפשעה של הדמות השלי. צעקתי עליו להפסיק וניסיתי להתרחק, אבל הוא המשיך לרדוף אחריי ולשלוח ידיים ברחבי העולם הווירטואלי. זה היה מפחיד ומשפיל, ולבסוף לא נותרה לי ברירה אלא להסיר את הקסדה ולצאת מהמשחק", כך תיארה לפני חודשיים ג'ורדן בלאמיר, בלוגרית אמריקאית בת 30, את ההטרדה המינית שעברה כשהתנסתה לראשונה במשחק לחימה מרובה משתתפים בסביבת מציאות מדומה.
קראו עוד בכלכליסט
הפוסט, שזכה למאות תגובות, אלפי שיתופים וסיקור תקשורתי נרחב, הצית דיון בסוגיות מטרידות שצצות סביב טכנולוגיות המציאות המדומה (VR) והמציאות המוגברת (AR).
הטרדות מיניות ובריונות רשת כלפי נשים במדיה החברתית בכלל ומצד חלקים מסוימים של קהילת הגיימרים בפרט אינן תופעות חדשות. אך טכנולוגיות המציאות המדומה המסחריות שהחלו להתפשט בחודשים האחרונים לצרכני המיינסטרים מעלות סט חדש של שאלות תיאורטיות בעלות השלכות משפטיות: האם הטרדה כמו זו שחוותה בלאמיר קרובה יותר לקטגוריה של הטרדות מילוליות או שמדובר בתקיפה מינית לכל דבר, שוות ערך לנגיעה בניגוד לרצונה בעולם הפיזי; האם האחריות למניעת מקרים כאלו צריכה ליפול על כתפי החברות שמפעילות סביבות חברתיות כמו חדרי צ'ט וירטואליים ומשחקים מרובי משתתפים; האם על החברות לספק כלים מתאימים, כפי שעושות (בהצלחה חלקית) פייסבוק וטוויטר, או אולי אפילו לבצע מעקב ויזואלי מתמיד אחר כל מה שמתרחש בעולם שלהן, כדי לסייע למשתמשים ולכסות את עצמן משפטית; ואיך מיישמים את החקיקה הקיימת על התרחשויות בעולמות וירטואליים.
קטגוריות חדשות לגמרי של פגיעה והטרדה
"מהותה של הטרדה מינית היא לקחת את השליטה מאדם ולגרום לו מבוכה, ביזוי או השפלה. זה פחות משנה שזה 'לא קרה באמת', כי מה שכן קרה הוא הדינמיקה בין שני השחקנים", אומרת עו"ד קרן גרינבלט, משפטנית ופעילה פמיניסטית. "עולם ה־VR פותח פתח להמון דברים חדשים שלא דמיינו קודם, ודינמיקות בין אנשים שקשה להגדיר מה בדיוק הקשר ביניהם. לדוגמה יכול להיות מצב בו מישהו מוסיף לעולם המשחק דמויות שמתוכנתות להציק לשחקנים, כאלו שאין מאחוריהן אדם ממשי. זה אולי ידרוש להמציא קטגוריות חדשות לגמרי של פגיעה, אבל מבחינת הקורבן זה עלול להרגיש ממש כמו פגיעה פיזית".
"טכנולוגיות מציאות מדומה הופכות את העולם הווירטואלי להרבה יותר מוחשי מבחינת המשתמש, צעד שמלווה לפעמים בהעצמה גדולה של רגשות ותחושות. כשמעורבים בזה תכנים כמו אלימות ומין, יכולות להיגרם תופעות חברתיות שליליות וגם פגיעות ספציפיות באנשים פרטיים", מסכים עו"ד רואי קידר, יועץ מיוחד במשרד של יגאל ארנון העוסק בתחום הטכנולוגיות המתפתחות.
"גם יצרניות המשחקים עלולות להיות חשופות לתביעות אם יצרו סיטואציות שנתפסות כפוגעניות או דמויות אלימות שמתנהגות בצורה גסה", אומרת גרינבלט. "הטוטליות של החוויה במציאות המדומה יכולה למתוח את הגבולות שבהן המשחק משפיע על המוח שלנו. השאלה היא האם הפיתוחים הטכנולוגיים האלה לוקחים בחשבון את הסכנות ויוצרים מעגלי ביטחון או כלים להרחקת אלו שמנצלים אותם לרעה. כשיש נשים שמעורבות בפיתוח, הרבה פעמים מקבלים את הפרספקטיבה הזאת, וכשהן לא מעורבות, לרוב לא חושבים עליה".
עידוד השחקנים לפעולות בעייתיות במציאות
טכנולוגיות המציאות המוגברת המתקדמות בסגנון משקפי הולולנס של מיקרוסופט טרם הגיעו להפצה מסחרית לציבור הרחב, אבל גם בתחום הזה כבר אירעו מקרים של פגיעה באנשים שהתגלגלו לתביעות משפטיות שהגיעו בעקבותיהן. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של משחק המובייל פוקימון גו, שמספק חוויית מציאות מוגברת בפריסה הגאוגרפית של עולם המשחק על גבי העולם הממשי, ובשילוב הפוקימונים בתמונת העולם שנקלטת במצלמת המכשיר.
בשעה שמאות מיליוני שחקנים נהנו מהציד ברחובות ובחצרות, יש מי שנהנו פחות. שתי תביעות הוגשו בארה"ב נגד מפתחת המשחק ניאנטיק בטענה שתחנות משחק וירטואליות שמיקמה גררו נוכחות גוברת של זרים ופגעו באנשים בעולם האמיתי. במקרה אחד טוען תושב ניו ג'רזי כי ניאנטיק גורפת רווחים פרטיים מעידוד הסגת גבול, לאחר שתחנות פוקיסטופ שמוקמו בשטחו הפרטי משכו עשרות ציידי פוקימון, שחלקם אף נקשו על דלת ביתו וביקשו להיכנס לרגע לתפוס כמה פוקימונים. תביעה שנייה שהוגשה במישיגן טוענת שמיקום מכוני אימון וירטואלי בפארק השכונתי "הפכה את השכונה לגיהינום", וגררה תופעות כמו שחקנים שתפסו מקומות חניה, הציצו לבתים והפריעו לתושבים.
הסיקור התקשורתי הנרחב שלו זכה פוקימון גו בתחילת דרכו, וכלל כתבות על מקומות שנויים במחלוקת שהביאו אליהם ציידי פוקימונים, הביא את מפתחת המשחק להבין את פוטנציאל הנזק שעלול להיגרם לה. התוצאה: אזהרה בולטת מפני הסגת גבול לשטחים פרטיים שמוצגת עם הפעלת האפליקציה.
"מבחינה משפטית הבעיה אינה בתוכן המשחק אלא בפעולות שהוא גורם לשחקנים לבצע, שגוררות פגיעה בצדדים שלישיים, כאלו שלא משתמשים במוצר בכלל״, אומר עו"ד קידר. ״השאלה במקרה של פוקימון גו היא האם לניאנטיק יש אחריות, האם מחובתה לצפות פגיעה מסוג כזה מראש ולתת לאנשים כלים להתמודד עם מצבים כאלו. למשל לתת דרך פשוטה לאנשים שגילו שנקודות ציון במשחק ממוקמות בשטח הפרטי שלהם לבקש את הסרתן. הייתי מצפה מחברות לקחת מצבים כאלו בחשבון. השאלה המשפטית מתי מקום וירטואלי הופך לחלק מקניין פרטי טרם הוכרעה. כמו שהאוויר שמעל מגרש פרטי אינו שייך לבעלים גם פה לא מדובר בסוגיה פשוטה״.
מוקדם להעריך את ההיקף המלא
״אני ממליץ לסטארט־אפים שעוסקים בתחומים של VR ו־AR לקחת בחשבון את כל השיקולים הרגולטוריים והמשפטיים כמה שיותר מוקדם. חשוב לבחון איך מצמצמים את חשיפת המוצר לסיכונים משפטיים, כי במצב של גיוס הון או אקזיט, המשקיעים או הרוכשים הפוטנציאליים ירצו לדעת שאין מוקשים משפטיים", מוסיף קידר. "היום אין כמעט הסדרה בחוק של תחומי ה־VR וה־AR ואנחנו עדיין לא יודעים מה כל ההשלכות האפשריות, למשל ההשפעות הנפשיות של חשיפה לפלטפורמות כאלו. ריבוי בעיות עלול להוביל לרגולציית יתר שתפגע בענף מבחינה עסקית ומסחרית. לכן עדיף שהחברות יבצעו כמה שיותר רגולציה עצמית, למשל לסמן מוצרים שלא מתאימים לשימוש קטינים ולשלב בהם אזהרות מפני אופני שימוש מזיקים".
מפתחות החומרה, התוכנה והתוכן מעדיפות לעת עתה להתמקד בדחיפת הטכנולוגיה וביצירת התלהבות צרכנית סביב המוצרים ולא לעסוק בשאלות לא נעימות. "איננו מוטרדים כל כך מקשיים משפטיים כי אנחנו מפתחים פלטפורמה ולא תוכן", אומר אביב הוד, מנהל הפיתוח העסקי של חברת Byond, שמציעה כלים מבוססי ווב לפיתוח תכני VR. "המוח תופס דברים שנחווים ב־VR כמשהו ממשי, ולכן הטרדה ב־VR יכולה להתפס כחריפה יותר – אבל בסופו של דבר אותם כללים שחלים בכל מקום אחר באינטרנט צריכים לתפוס גם פה. לדעתי יש פה דווקא הזדמנות חיובית להשתמש במציאות המדומה ככלי חינוכי להגברת המודעות לנזקי הטרדה מינית, שיפיק ערך מתחושת ההזדהות החזקה שאפשר לייצר".
מימוש הפוטנציאל של VR בתחומי הקולנוע, המשחקים והמדיה החברתית עדיין בראשיתו, והעיסוק בצדדים הפחות נעימים של התחום מעלה אינסוף תרחישים אפשריים: האם מבוגר שיציע הצעה מינית לקטין שנחזה כמבוגר ייחשב לפדופיל? האם מישהו שילבש דמות של אדם שחור ויותקף באופן גזעני הוא קורבן של שיח שנאה? האפשרות להתחזות לאדם אחר עוד עשויה ללבוש ממדים בעלי עוצמה רגשית גדולה בהרבה כשניתן יהיה להשתמש בתמונות ציבוריות כדי לבנות מודל תלת־ממדי של פנים, להפוך אותן לאווטר ולהכתים את שמו הטוב של בעל הזהות בהתנהגות שלילית במרחב הווירטואלי.
"בחלק מהמקרים כבר יש תשתית חוקית להתמודדות, למשל במקרי התחזות שבהם החוק האמריקאי יכול לחול על VR באופן דומה למקרה של הפצת תמונות שזויפו בפוטושופ", אומר ד"ר דב גרינבאום, ראש מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, משפט ואתיקה במרכז הבינתחומי הרצליה. "יש גם תקדימים משפטיים שנוצרו סביב העולם של סקנד לייף לפני כמה שנים, וחקיקה רלבנטית שנוצרה כדי להתמודד עם עולם משחקי המחשב. אבל אנו בשלב כה מוקדם במחזור החיים של הטכנולוגיה שעדיין אין לנו יכולת אמיתית לחזות את ההשלכות ואת תופעות הלוואי המשמעותיות שלה".
3 תגובות לכתיבת תגובה