אובמה ושאלת 20 טריליון הדולר

״לאובמה יש סיבה מוצדקת לגאווה״, זו היתה השורה התחתונה של סקירת מורשתו הכלכלית של הנשיא אובמה שפירסמנו בתחילת השבוע. המסקנה הזו מגובה בנתונים, שמספרים את סיפור היחלצותה ארצות הברית מהמשבר הכלכלי החריף מזה 80 שנה. אם בחודש אוקטובר 2009 האבטלה הגיעה לשיא של 10%, הרי שכיום היא עומדת על פחות ממחצית נתון זה. למעשה, ברק אובמה יכול להתגאות בשיא של 74 חודשים רצופים שבהם הכלכלה האמריקאית מוסיפה מקומות עבודה.

יש אמנם מספרים שמעיבים על ההישג: הצמיחה חזרה, אבל בקצב מתון בלבד. האבטלה בשפל, אבל בקרב הגברים שאין להם השכלה גבוהה, אחד מכל שישה נפלט ממעגל העבודה. אי־השוויון בהכנסות עדיין ברמות שיא, גם אם בצמרת ההכנסות משלמים היום יותר מסים. ועדיין, אובמה מוריש לנשיא הנכנס דונלד טראמפ כלכלה ששבה מסף התהום, והיא יציבה וצומחת.  

אובמה ובני משפחתו בצילום משנת 2009 | צילום: איי פי

אבל מה לגבי החוב הלאומי? התהייה הזו חזרה ברבות מתגובות הקוראים לניתוח החיובי הזה. זו באמת שאלה במקומה: החוב הלאומי של ארה״ב אכן זינק בתקופת אובמה. מדובר בסכומי עתק. אם בסוף 2008, ערב כהונת אובמה, החוב הלאומי עמד על כ־10.7 טריליון דולר, הרי שבסוף הרבעון השלישי ב־2016 החוב כבר עמד על כ־19.6 טריליון דולר, ומאז עלה עוד. בתקופת אובמה, במילים אחרות, החוב הלאומי גדל בכ־9 טריליון דולר, והוא כבר נושק ל־20 טריליון דולר.

המספרים האלה, חשוב להגיד, קצת מטעים. כי הרי לא רק החוב גדל בתקופת אובמה, אלא גם הכלכלה האמריקאית. לכן, כשמנסים להבין כמה החוב הלאומי מכביד, נהוג לבדוק מה גודל החוב ביחס לתוצר. אבל גם כאן המספרים מראים על זינוק: אם בתחילת הכהונה של אובמה היחס בין החוב לתוצר עמד על כ־74%, הרי שבסוף הרבעון האחרון החוב הכולל של ממשלת ארצות הברית כבר עמד על 104% מהתוצר.

בקיצור, החוב אכן קפץ בתקופת אובמה. אבל השאלה היא, האם זה משנה? האם הזינוק בחוב הלאומי בכלל אומר לנו משהו על מורשתו הכלכלית של אובמה, ואם כן, מה בדיוק? בניסיון לענות על השאלות האלה, פנינו לכמה מבכירי הכלכלנים בארצות הברית.

ככה זה תמיד

"הקפיצה בחוב הלאומי אחרי משבר פיננסי עמוק ומערכתי היא דבר נורמלי לחלוטין", מסביר ל"כלכליסט" פרופ׳ קנת רוגוף מאוניברסיטת הרווארד, מי שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. רוגוף, שחיבר עם פרופ׳ כרמן ריינהארט את הספר עטור השבחים "This Time is Different" על ההיסטוריה של משברים פיננסיים, מסביר שאחרי משברים חריפים החוב עולה בדרך כלל בגלל ה'מייצבים האוטומטיים' של הכלכלה, ובמידה פחותה, גם בגלל מאמצי הממשלה להמריץ את הכלכלה.

זה גם ההסבר שמספק לכלכליסט פרופ׳ מרטין אייכנבאום מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו, ששמו הוזכר בעבר כאחד המועמדים לנגיד בנק ישראל. "העלייה הגדולה בגירעונות (שהובילה לגידול בחוב), התרחשה במהלך המיתון", מסביר אייכנבאום. "אבל בערך שני שלישים מהעלייה בגירעון היתה בגלל הירידה מההכנסות במסים, שנגרמה בגלל התכווצות התוצר. קצת פחות משליש מהעלייה בגירעון נגרם כתוצאה מהעלייה בהוצאות חובה, למשל הגידול בדמי האבטלה. אלה הוצאות שמעוגנות בחוקים שהועברו עוד לפני אובמה. ולבסוף, חלק מהעלייה שיקפה את תוכנית התמריצים של אובמה".

"כך שרוב העלייה ביחס החוב לתוצר", חותם אייכנבאום, "שיקפה לא את הפעולות של אובמה, אלא פשוט את ההשפעה של המיתון הגדול, שפרץ בגלל המשבר הפיננסי שהתחיל תחת הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש, עוד לפני תחילת כהונתו של אובמה".

תוכנית התמריצים: אם כבר, מעט מדי

רוב הגירעונות בתקופת אובמה נבעו, לפי ההסבר הזה, מגורמים שמחוץ לשליטתו. אבל מה לגבי תוכנית התמריצים שלו, אותה חבילה של הוצאה ממשלתית וקיצוצי מס בגובה כ־800 מיליארד דולר? יש מי שמסביר שזו היתה הוצאה מבורכת, ואולי אפילו לא מספקת. "העלייה בחוב היתה הכרחית על מנת להמריץ כלכלה חולה", אומר לכלכליסט פרופ' אריק מסקין, חתן פרס נובל לכלכלה. "הנשיא אובמה ראוי לשבחים על התמריץ הזה. יש הרבה אינדיקטורים לכך שתוכנית התמריצים האופטימלית היתה אפילו גדולה יותר".

גם פרופ׳ רוגוף, שהתפרסם (ואפילו לשמצה) כאחד הכלכלנים שהזהירו מפני הסכנה הטמונה בחובות הממשלתיים באירופה, קובע עכשיו שממשל אובמה יכול היה להוציא אף יותר. "כמובן, עדיף שיהיה פחות חוב מאשר יותר חוב", הוא אומר, "אבל למעשה (כפי שטענתי ב"פייננשל טיימס" בסוף 2008), היה עדיף להשתמש במאזן הציבורי אפילו באופן יותר אגרסיבי, בכדי לסייע במחיקת חובות סאב־פריים".

מה היה אילו

לניתוח הזה, אייכנבאום מוסיף עוד תזכורת: יכול היה להיות גרוע יותר. אפשר גם לנסות לדמיין מה היה קורה אילו אובמה לא היה נוקט בצעדים להמרצת הכלכלה, או אפילו מנסה לנהל את התקציב ביתר קשיחות. "בראייתי", מפרט אייכנבאום, ״אובמה והפד נקטו פעולות שעזרו למזער את חומרת המיתון הגדול. ללא הפעולות האלה, המיתון היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ויחס החוב־תוצר היה יותר גבוה. זה בדיוק מה שלמדנו מאירופה, שבה נוקשות תקציבית פשוט הובילה למיתון יותר גדול במדינות כמו יוון, ספרד, אירלנד, פורטוגל, ואיטליה".

הגירעון קטן בהדרגה

אובמה נכנס לתפקיד בעיצומו של המשבר. אבל לאורך כהונתו, הגירעון התקציבי (שהוא זה שמביא להגדלת החוב) דווקא היה במגמת ירידה, כך מזכיר פרופ׳ ג׳פרי פרנקל מהרווארד, שבין היתר גם כיהן במועצת היועצים הכלכליים של הנשיא ביל קלינטון. "הקפיצה הגדולה בגירעון ובחוב הלאומי ב־2008 וב־2009 היתה התוצאה של המשבר החריף שהנשיא ירש, משבר שהתחיל בדצמבר 2007, והסתיים ביוני 2009, חמישה חודשים אחרי שנכנס לתפקיד", מסביר פרנקל. "מאז 2009, הגירעון התקציבי ירד בקצב מהיר מאוד בהשוואה היסטורית (מה שקרה גם תחת הנשיא קלינטון). למעשה, לאחרונה, הגירעון כאחוז מהתוצר היה קטן יותר ממה שהיה תחת הנשיא רונלד רייגן".

האם צריך לייחס חשיבות מיוחדת לחוב

האם אנחנו צריכים בכלל לייחס לחוב חשיבות מיוחדת כשאנחנו מנסים להעריך מה מורשת אובמה? יש מי שחושב שלא. "הייתי דוחה את הרעיון שהחוב הלאומי הוא בכלל מדד רלוונטי", מסביר פרופ' בארי אייכנגרין מאוניברסיטת ברקלי. "במקום הגירעון, צריך להסתכל איך התפתחו תנאי המחייה של האמריקאי הממוצע, וגם על תנאי המחייה של האנשים בתחתית סולם ההכנסה, שעבורם עלייה בתנאים היא הכי משמעותית. וכאן המורשת של אובמה מעורבת: בצד החיובי, הוא הוריד את שיעור האבטלה ל־4.7%, והשיג שבע שנים רצופות של צמיחה. בצד השלילי, בארה"ב יש קיפאון בשכר ובעיית אי־שוויון כרונית. לרמת החוב הלאומי עשויות להיות באופן עקיף השלכות על האופן שבו תנאי החיים יתפתחו בעתיד, אבל זה רק אחד מהרבה גורמים רלבנטיים".

ויש מי שבכל זאת רואה בחוב דבר שלילי. ״"ה דבר רע!״, קובע פרופ׳ טיילר קאוון מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, מהכלכלנים הליברטריאנים הבולטים בארה"ב. "אבל במידה רבה זו לא אשמתו של אובמה. הצמיחה היתה אטית, וזה פגע בהכנסות, הבוחרים לא רצו יותר מדי קיצוצים בהוצאות הממשלה, אז זה מה שיצא".

ומה הלאה?

במבט קדימה, "יחס החוב־תוצר יעלה כנראה, אבל זה משקף אוכלוסיה מזדקנת ואת ההשלכות של מדיקייד ומדיקר" (תוכניות הביטוח הרפואי הממשלתיות), מסביר אייכנבאום. ואילו פרנקל יודע למה לצפות עם כניסת הנשיא החדש לתפקידו מחרתיים: "הציפייה שלי היא שהגירעון יעלה באופן מהיר תחת דונלד טראמפ".