נייר הולך ונעלם

ביום שישי האחרון הגיע לדוכני העיתונים באנגליה הגיליון האחרון אי פעם של מגזין המוזיקה הבריטי האיקוני “NME”. המגזין הוותיק סגר את מהדורת הפרינט שלו לאחר 66 שנה, כשהוא ימשיך לפעול כאתר. זהו סוף של עידן, ויום עצוב עבור כל אנגלופיל חובב מוזיקה, שלנצח יזכור את אותם שערים איקוניים: מוריסי בלי חולצה ב־1988, הסטון רוזס מכוסים בצבעי טמבור ב־1989, הקרב בין בלר לאואזיס ב־1995. בסוף שנת 2000 קברנו כבר את המתחרה הנצחי שלו, “מלודי מייקר” - שלמעשה התאחד עם ה־”NME” - אבל אז יכולנו להתנחם בכך שעדיין יש את “NME”.

ה־”NME”, או “New Musical Express” בשמו המלא, נולד ב־1952, וליווה את עיתונות המוזיקה הבריטית מראשית ימי הרוקנ’רול. בסיקסטיז כיכבו הביטלס והסטונס בין דפיו. בתחילת שנות השבעים חלה ירידה בפופולריות של המגזין, כש”מלודי מייקר” לקח את הבכורה, אך”NME” התאושש ועלה שוב על הגל כשמצא את זהותו כעיתון המתמקד יותר בשוליים הקוליים של עולם הפופ והרוק.

גיליון המגזין NME | צילום: איי פי

הכתבים שהפכו לכוכבים

בשנות השבעים גייס”NME” לשורותיו כותבים חדשים מעיתונות האנדרגראונד והחל לדווח על תופעות מוזיקליות חדשות ומסעירות שפרצו מהשוליים, כמו גלאם־רוק ופאנק. הכתיבה במגזין נהייתה אישית ומושחזת יותר, בהשפעת עיתונות ה”גונזו” האמריקאית. כתבי המגזין נהגו להצטרף לסיבובי ההופעות של הלהקות שסיקרו ולעשות איתן את מה שלהקות עושות בדרכים. כתבי ”NME”, כמו ניק קנט, ג’ולי ברצ’יל וטוני פרסונס, נעשו כוכבים גדולים לא פחות מהלהקות שעליהן הם כתבו.

בשנות השמונים”NME” שלט בעיתונות המוזיקה עם עמדה אנטי־תאצ’ריסטית ברורה, כשהוא מסקר את סצנת האינדי והאסיד־האוס, ובניינטיז הוא היה אחראי לעליית הבריטפופ. והוא לא סיקר רק מוזיקה בריטית, אלא גם הביא הרבה מוזיקה אמריקאית, דרך הפריזמה הבריטית. דור שלם של חובבי מוזיקה ישראלים נהג לקנות גיליונות ישנים של “NME” (הם תמיד היו מגיעים לארץ באיחור ניכר) ב”אוזן השלישית” בשנקין בתל אביב. הוא היה התנ”ך שלנו.

האינטרנט ואובדן כיוון

עבור חובבי עיתונות המוזיקה הטהרנים ביותר”NME” פשט את הרגל כבר ב־1998 כשהפורמט שלו החל להשתנות, ועבר בהדרגה מנייר עיתון לפורמט טבלואיד עם שערים על נייר מבריק, רחמנא ליצלן.

במאה הנוכחית”NME” איבד את הכיוון והגדולה שלו, כשהוא מנסה להחיות את תור הזהב של האינדי על ידי הכתרת להקות חדשות, הרבה פעמים בינוניות, בתור תגליות מרגשות. עם עליית האינטרנט, ואתרי מוזיקה כמו “פיצ’פורק”, הוא כבר חדל מלהיות ספק האינפורמציה הראשי לדור החדש של חובבי אינדי. כשהוא הפך לחינמון, ב־2015, לאף אחד כבר לא היה אכפת. אז נכון ש”NME” איבד את החשיבות ואת הרלבנטיות שלו מזמן, אבל עבור מי שגדל עליו, העובדה שהיא נסגר עכשיו היא עצובה מאוד.