צילום: עמית שאבי
חקר ביצועים: מביטול גירוש המהגרים ועד הדם הרע בין כחלון לפלוג
הנגידה תחת מתקפה, גיל הפרישה לנשים, זיכויו של אלון חסן, גבול עזה שמתחמם ועד הקמפיין בבריטניה שנועד לצמצם את פערי השכר בין גברים לנשים
גירוש הפליטים
אנשי העסקים התייצבו בצד הנכון
תחת הכותרת "בכירי המשק נגד הגירוש של מבקשי המקלט" קיבץ "מוסף כלכליסט" בראשית פברואר עשרות מנכ"לים, אנשי עסקים ויזמים, שאמרו בקול צלול: יש מעשים שמדינת ישראל, על ההיסטוריה הייחודית לה, אינה יכולה להרשות לעצמה לעשות. לאנשי עסקים אין אינטרס לדבר נגד הממשלה, וממילא איש אינו מצפה מהם לעמוד בחזית של מאבקים חברתיים. יש להם רק מה להפסיד. ובכל זאת, הקריאה שלנו שישמיעו את קולם נגד מדיניות הגירוש נענתה בשיתוף פעולה נדיר.
התייצבותם הנרחבת סיפקה נדבך צנוע לחומת המאבק הציבורי הרחב והאפקטיבי נגד הגירוש. מקובל לבקר את אנשי הכסף כמנותקים מהעם, מתנשאים שעסוקים רק ברווחתם האישית. הרבה פעמים זה נכון. אבל השבוע, כשראש הממשלה התקפל וחזר בו מהחלטת הגירוש הנואלת, מותר גם להם להביט בגאווה במראה ולומר שנטלו חלק.
אמיר זיו
פלוג
שומרת סף תחת מתקפה
בנק ישראל הוציא דו"ח שהתייחס גם למחיר למשתכן, ושר האוצר משה כחלון פתח במתקפת תגובות היסטרית שעיקרה: לנגידה קרנית פלוג אסור להשמיע ביקורת עניינית על מדיניות הנדל"ן של האוצר. אחרי המילים החריפות באו הדלפות על כך שלכחלון כבר יש מועמדים מצוינים להחליף את פלוג. כאילו שהנגיד הבא לא יהיה לעומתי לאוצר; זה הלא חלק מהמנדט שלו, והיחסים המורכבים בין הגופים הם מתח הכרחי בהנהגת מדיניות כלכלית.
כחלון אולי התנגד ליוזמה להחליף את היועצים המשפטיים במשרדים הממשלתיים במינויים פוליטיים, אבל כשזה מגיע לטריטוריה שלו מתברר שיש לו מעט מאוד אמון בשומרי הסף המקצועיים. אגב, גם חברו למפלגה, שר התעשייה והמסחר אלי כהן, טרח בעבר לסמן לרשות להגבלים עסקיים, שאמורה להיות עצמאית, להתנגד למיזוג בין שני בנקים, בניגוד לעמדת בנק ישראל ומשום שהעסקה לא תאמה את האג'נדה שלו. כך זה נראה כשהמושלים בכלכלה מנסים לרדד את הדיון בנושא. כך נראית פוליטיקה שרומסת אנשי מקצוע.
גולן פרידנפלד
כחלון
אז תעשה כבר משהו
קצת לפני החג איים משרד האוצר לקצץ את הפנסיות של גמלאי קרנות הפנסיה הוותיקות ב־1.5%, כדי לכסות על הגירעון שמעמיק בין השאר משום שוועדת הכספים לא מעלה את גיל הפרישה לנשים. בינתיים האיום התמוסס (ריח הבחירות שבאוויר והלחץ הציבורי בשטח), אבל הבעיה לא נפתרה. כבר שנה וחצי שמשחקי הכוח סביב ההעלאה של גיל הפרישה שוחקים את קרנות הפנסיה ומגדילים את הבורות שלהן ושל הביטוח הלאומי.
ועדת הכספים דורשת בצדק חגורת ביטחון לנשים שיסבלו מהעלאת הגיל – כאלה שעובדות במקצועות שוחקים או מובטלות. השר משה כחלון אומר שהוא מעדיף לחכות להסכם ולא לפגוע בנשים חלשות, אבל זו עמדה פסיבית מדי, ודאי לנוכח הימשכות הפיאסקו הזה. להזכירו, הוא שר האוצר, לא צופה מהיציע. שיכתיב בעצמו את ההסדר. הכסף אוזל.
שחר אילן
אלון חסן
יש שחיתות סתם
אם עדיין יש משואה פנויה ביום העצמאות, אולי כדאי שאלון חסן ידליק אותה. זיכויו החד־משמעי בסיפורי הנמל, הגנתו הנחושה על העובדים כמתואר בפסק הדין ותרומתו להפללת עו"ד רונאל פישר הם נימוקים טובים. ויש עוד אחד: הצלחתו להפריד בין שחיתות "סתם" לשחיתות פלילית.
בפסק הדין שואל השופט יואל עדן: "האם מכירת חומר מחברה השייכת ליו"ר ועד עובדים לחברה אחרת שבבעלות קרובת משפחה, וממנה לחברה שבה הוא עובד, הינה מעשה מרמה או מעשה הפרת אמונים?". השופט בעצם מתאר כאן מתווה מושחת, אך משיב בשלילה לשאלה, כי לטעמו אין כאן פלילים. סיכוי לא רע שעוד נראה את התשובה הזאת משמשת סניגורים בשלל משפטים, כולל זה של ראש הממשלה.
משה גורלי
ההפגנה בעזה
לסובב את הסיבה
אם הוא נבחר, ודאי יש לו הכישורים המתאימים לבצע את הג'וב. אם אף אשה לא מכהנת בתפקיד בכיר, הרי שלא נמצאה אף אשה העונה על הדרישות. אם הם כל כך חרדים לפרטיותם, כנראה יש להם משהו להסתיר. אם מגרשים אותם בחזרה לאפריקה, הרי שהם לא פליטים שסובלים מסכנת חיים בארצם. אם צלפים ירו בהם, הם מן הסתם נהגו באלימות ונשלחו בידי ארגון טרור. אם אנחנו לא מתייחסים אליהם כאל בני אדם, הם לא בני אדם.
הגר רבט
אלון מאסק
לא מצחיק
השבועות האחרונים לא האירו פנים ליצרנית הרכב החשמלית טסלה של אלון מאסק. סוכנות האשראי מודי'ס הורידה את דירוג החברה בגלל חשש לקשיים בפירעון חובות, מערכת הנהיגה האוטונומית שלה חשודה בגרימת מוות, ובסוף השבוע שעבר היא הכריזה על ריקול של 123 אלף מכוניות מחשש לתקלה במערכת ההיגוי בתנאי מזג אוויר קיצוניים.
אבל האירועים המטרידים, שהביאו לצניחה של 20% במניה בחודש החולף, לא ממש העכירו את מצב רוחו של מאסק; השבוע, כהלצת 1 באפריל, הוא צייץ שטסלה פשטה את הרגל וגרם ללא מעט משקיעים להחסיר כמה דפיקות לב. גם כך כבר התפתח משבר אמון סביב פיתוח הרכב האוטונומי באופן כללי, לאחר צמד תאונות קטלניות. אולי כשאתה מתבשם במוניטין של חולם, לא אכפת לך להיתפס כמנותק.
ליאור באקאלו
וולמארט
העתיד הוא קשיש
מלחמת ההישרדות של קמעונאיות הענק עלתה השבוע מדרגה, עם דיווחים על מיזוג אפשרי בין וולמארט לחברת ביטוח הבריאות הומאנה. זה מיזוג שימושי לוולמארט, שבניסיון להישאר רלבנטית בעידן המסחר המקוון מעוניינת לפתוח מרפאות בחלק מ־5,300 סניפיה. בתי מרקחת כבר יש להם, והביטוחים של הומאנה יאפשרו בעתיד להציע תרופות מוזלות למבוטחים. קהל היעד של כל המהלך הוא בני 65 ומעלה, ששיעורם מכלל הצרכנים בוולמארט רק גדל בשנים האחרונות ושחלקם באוכלוסייה הכללית צומח גם הוא (ב־2030 הם יהיו חמישית מהאמריקאים). אבל לא רק המספרים האלה הופכים את המבוגרים ליעד המרכזי של וולמארט; בחברה יודעים שבעוד הסיכוי לבסס נאמנות אצל קונים צעירים נמוך מאוד, את הקשישים לא סביר שהם יאבדו בקרוב לטובת קניית חלב דרך אמזון.
תמר טוניק
PayMeToo
כשהרגולטור דורש
היום יוצא לדרך בבריטניה קמפיין PayMeToo#, שנועד לצמצם את פערי השכר בין גברים לנשים. היום הוא גם המועד האחרון שבו חברות בריטיות יכולות למלא את חובתן לפרסם את הפערים בין העובדים לעובדות שלהן. זו השנה הראשונה שבה החברות מספקות את הנתונים האלה, והם עגומים. ב־HSBC, הבנק הגדול במדינה, גברים השתכרו 59% יותר מנשים (בממוצע), למשל, ביומון "הטלגרף" עמד הפער על 35%, ובמרקס אנד ספנסר המצב טוב יחסית, פער של 12.5%. עד שפיי־מי־טו יצמצם את הפערים האלה, אפשר להתקנא באופן שבו דינמיקה בין הרגולטור, שדרש את הנתונים, המגזר הפרטי, שנחשף במערומיו, והלחץ הציבורי יכולה להוביל לשינוי.
רן אברמסון
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה