אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שוטף פלוס שבעים: בכל זאת הגענו למרות הכל איור: יונתן וקסמן

שוטף פלוס שבעים: בכל זאת הגענו למרות הכל

מדינה קטנה, מוקפת אויבים, דלה במים וצרובת שרב, עם הוצאות ביטחון בשמים ובלי נפט באדמה. איך הצליח הסטארט־אפ המוזר הזה להכות את התחזיות שכל אנליסט שפוי היה מנפק ב־1948?

18.04.2018, 13:45 | כתבי כלכליסט

למרות המשברים

הכוח לשרוד את השנים הרעות

הנה אחד הסודות לשגשוג הכלכלי של ישראל בשנים האחרונות: עברנו את המשבר של 2008 בקלות יחסית. זה לא רק שיש כאן יזמות, אוכלוסייה צעירה, ואפילו מאגרי אנרגיה. ישראל הצליחה לא להיגרר עם שאר כלכלת המערב למשבר חריף.

הטענה שכדאי להימנע ממשברים וממיתון ממושך אולי נשמעת מובנת מאליה. אבל בשנים האחרונות הופיעה שורה של מחקרים שהראו כמה קשה למדינות להתגבר על הנזק המתמשך של התקופות הרעות. מחקר של קרן המטבע הבינלאומית שפורסם בסוף 2017 ערער על הרעיון שהכלכלה נוטה להדביק במהירות את החסר אחרי משברים, ודיבר באופן ציורי על צלקות שלא חולפות. מחקר אחר שפרסמו ב־2015 הכלכלנים לנט פריצ’ט ולארי סאמרס מהרווארד הסביר את עושרן של מדינות כמו דנמרק בהצלחתן לשמור לאורך שנים על קצב צמיחה אחיד למדי, גם אם לא מזהיר, בלי להיקלע למשברים רבים בדרך.

ואם כבר נקלעים למשבר, עדיף לפעול “חזק ומהר”, כפי אמרה לאחרונה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג בראיון ל”כלכליסט”. נכון שזהירות, פיקוח, ומגבלות הם עניינים משעממים, מעצבנים, ולפעמים אפילו מעוררי טינה. אבל נראה שגם להם יש חלק בסיפור ההצלחה של ישראל בשנים האחרונות, ובהישג שכדאי להתמיד בו: שמירה על יציבות.

אורי פסובסקי

למרות הגיאוגרפיה

מים מהסלע ומתוק מעז

כלכלת ישראל הגיעה ב־70 שנותיה למקומות מרשימים ביותר במדדים מאקרו־כלכליים: צמיחה, תעסוקה, חוב ממשלתי, השקעה במחקר ופיתוח, מספר הסטארט־אפים ‑ מה לא? כשמסתכלים על נתוני הפתיחה המייאשים של המשק הישראלי, זה פשוט לא מסתדר. מדינה מוקפת אויבים אכזריים; נטולת משאבי טבע (עד לגילוי הגז); דלת גשם ומים; קולטת הגירה בשיעורים עצומים. איך זה קרה? הנה הסבר אפשרי: אנחנו מומחים בהפיכה של רע לטוב, של חיסרון ליתרון, של משבר להזדמנות.

בשבוע שעבר ערך משרד הכלכלה תחרות ל־70 ההמצאות הגדולות כחול־לבן. למקום הראשון הגיעה מערכת כיפת ברזל. הנה דוגמה קלאסית לתופעה הזאת: מתוך בעיה קיומית, האיום על ביטחוננו הפיזי, נולדה תעשייה מפוארת. עוד דוגמה אחרת להפיכת משבר להזדמנות היא ההמצאה שהגיעה למקום השלישי, הטפטפות של חברת נטפים. המחסור במים הוא מה שכפה על הישראלים לשבור את הראש ולנסות לחשוב איך חוסכים משאב כה יקר.

עכשיו נשאר רק לשלב בין האיתנות הכלכלית לבין התושייה והגמישות כדי לסגור את הפערים בין חלקי החברה ‑ ברמת החיים, בהשתתפות בשוק העבודה, בפריון ובתשתיות. אחרי האתגרים שהתגברנו עליהם ב־70 שנותינו, זה יהיה בשבילנו כסף קטן.

 

אדריאן פילוט

 

 

 

 , איור: יונתן וקסמן איור: יונתן וקסמן  , איור: יונתן וקסמן

למרות הגלובליזציה

ההייטק יציל את התעשייה

ב־35 השנים הראשונות לקיומה, מדינת ישראל נבנתה על האתוס הצבאי והישגיו חסרי התקדים. 35 השנים הבאות הוקדשו לבניית האתוס הטכנולוגי, ובהן הפך ההייטק לקטר הצמיחה של המשק הישראלי. מה שנותר מאחור לאורך רוב שנות קיומה של ישראל היא התעשייה. בשבועות האחרונים כולם רוצים לנפנף בייצור כחול־לבן, אלא שענפים שלמים כגון הטקסטיל נמחקו כמעט ללא זכר וענפים אחרים נמצאים בדרך לאבדון על רקע חוסר יכולת להתחרות מול העולם.

 

בניגוד להייטק הישראלי, שבנה לעצמו שם עולמי ושכנע חברות כמו אמזון לשלם שכר מופקע למהנדסים המקומיים, בתעשייה ישראל לא מצטיינת בשום היבט. מצד אחד, אנחנו לא איכותיים ומדויקים; מצד שני, אנחנו גם לא זולים. הבעיה היא שאנחנו תקועים עם התעשייה, ובלעדיה לא נוכל לקיים כלכלה יציבה וצומחת, שכן שם נמצא חלק ניכר מן המועסקים, ולא בהייטק המהולל שמעסיק בסופו של דבר רק עשירית מכוח העבודה בישראל.

החדשות הטובות הן שההבנה של המצב כבר מחלחלת למקבלי ההחלטות והכיוון ברור – חיבור התעשייה המסורתית ליתרונות ההייטק הישראלי והפיכתה לחכמה יותר. גם אם עוד לא ראינו את המהפך הנדרש, אבחון המחלה והפנמתו הוא צעד ראשון בדרך לריפוי.

סופי שולמן

 

למרות הברדק

בגלל היצירתיות: איך תמיד אנחנו יוצאים מהסחרור

היצירתיות הישראלית. היכולת לאלתר. מדעי הקומבינטוריקה הכלכלית. בכל פעם שהמשק הישראלי נכנס לסחרור, נמצאה הדרך המתוחכמת לצאת ממנו. ההייטק הישראלי, מנוע הצמיחה הגדול של המשק, בנוי כולו על היזמות היצירתית הישראלית. נראה שזה גם היתרון היחסי שלנו על מדינות אחרות המשופעות במשאבי טבע ובכסף גדול ‑ ואין כמו יום העצמאות כדי להתבשם עוד קצת מהתכונה הכל כך ישראלית הזו.

 

אבל כדאי גם להסתכל לה בעיניים. בימי המשבר העולמי של שנת 2008, מה ששיחק לידי המשק הישראלי היה המחסור בתחכום וביצירתיות פיננסית, שאפשר למערכת הבנקאית להימנע מרכישה של יותר מדי נכסים רעילים שגרמו לקריסתם של הבנקים בחו"ל. לפני כן, ב־2003, מה שגרם ליציאה ממיתון ומנע פשיטת רגל כלכלית (התשואה על האג”ח כבר הגיעה ל־13%) היה קודם כל שינוי הכיוון של שווקי ההון בעולם. כדאי לזכור את הדברים האלו במיוחד כשהמשק הישראלי משליך את כל יהבו ומשעין את צמיחתו על היזמות והיצירתיות של ענף ההייטק. התעטשות של הכלכלות הגדולות בעולם בתחום הזה תגלה שוב עד כמה אנחנו פגיעים.

 

גולן פרידנפלד

 

 

 

למרות שסטינו מדרך הישר

מרגע שהערכים יהיו נחלת ההנהגה, הם יחלחלו מטה

המספר 70, כמניין שנותיה של המדינה, נושא בתורה משמעות מיוחדת: שבעים הזקנים ששרתה עליהם השכינה בימי משה רבנו, שבעים נפש שמנה בית יעקב ברדתו למצרים, שבעים לשונות, שבעים אומות עולם. ערבו של חג השבעים הוא אפוא זמן טוב לחשבון נפש.

 

בראש ובראשונה של ההנהגה. דווקא על רקע תחושת הביטחון והיציבות, וגם האושר של חלקים גדולים בציבור הישראלי, העומדים בראש המחנה צריכים להביט במראה ולתהות אם ועד כמה סטינו מדרך הישר בקיום ערכי היסוד שלנו. המתקפות על רשויות אכיפת החוק; הלשון המשתלחת; הזלזול בסמל; באחר; בממסד; הפוליטיזציה של השירות הציבורי; העדפת המקורב; השימוש בפחד ובדעות קדומות כמצג שווא של עשייה ציבורית. ראשית העשור השמיני הוא רגע מצוין לחשב מסלול מחדש בנוגע לדמוקרטיה, לטוהר השלטון, לשירות הציבור, לתרבות הדיון, לחמלה ולסובלנות.

עצמתן של אבני היסוד הללו חשובה לא פחות, ויש שכבר אמרו אף הרבה יותר, מעוד צוללת, מטוס קרב, או נקודות זיכוי במס. וככל שאלה יהיו נחלת ההנהגה הם יחלחלו גם מטה. רגע לפני שניכנס בצעד איתן אל העשור השמיני לקיומנו, זה זמן טוב לחשבון נפש, בראש זקוף ובנפש חפצה. לתפארת ולעתיד מדינת ישראל.

 

גלית אלטשטיין

 

בנימין נתניהו. עדיין לא מאוחר לחזור למסלול , צילום: אי פי איי בנימין נתניהו. עדיין לא מאוחר לחזור למסלול | צילום: אי פי איי בנימין נתניהו. עדיין לא מאוחר לחזור למסלול , צילום: אי פי איי

 

למרות ההתפרקות מנכסינו

בשנה ה־71 כבר לא נבכה על מכירת הבורסה

השבוע, כמעט בלי שהרגשנו, נחתם הסכם למכירת השליטה בבורסה לניירות ערך בתל אביב. קרן השקעות אמריקאית וקבוצת משקיעים בינלאומיים יחזיקו יחד יותר מ־40% מהמניות של אחד המוסדות שנחשב שנים לסמל המובהק של הכלכלה החופשית.

 

"משאב לאומי" נהגו פעם לקרוא למוסד הפיננסי הזה, שבשנים האחרונות הלך ואיבד מזוהרו. כעת, מהנכסים הסמליים של המשק הישראלי, הוא עובר לידי זרים. בלי מחאה, בלי התנגדות, בלי ניסיון לשמר בדל אחיזה מקומית.

רציתם אמריקה? קיבלתם אמריקה. כבר יותר משלושה עשורים ישראל נהנית ממה שמכנים גלובליזציה. חברות בינלאומיות מגיעות ארצה, חברות מקומיות יוצאות לרוד־שואו בעולם. בנקאי השקעות לבשו חליפות – וגם אנחנו; וול סטריט חילקה אופציות – גם אנחנו. מה שהיה טוב לאמריקה היה טוב גם לנו. אבל בעשור האחרון משהו התחיל לחרוק.

יש משהו סמלי בכך שקודש הקודשים של הקפיטליזם – הבורסה לניירות ערך ‑ הופרטה ועברה למשקיעים זרים. יצירת מקורות הון לחוסכים עדיין נמצאת בלב הכלכלה החופשית, אבל הכלכלה הזאת היא לא מה שהיתה בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים העליזות. מנהלים כבר לא מנופפים בסמלי סטטוס; קרנות השקעה מאמצות מודלים של אקטיביזם חברתי ומחייבות דירקטוריונים להתחשב בכל מחזיקי העניין; הציבור הדומם לבש צורה ויש לו מה להגיד. לעתים הוא צודק, לעתים מונע משיקולים זרים ‑ אבל קולו נשמע. זה קולו של הקפיטליזם החדש והוא לא הולך להיעלם.

כשישראל תחגוג את יום העצמאות ה־71, קרוב לוודאי שהפרטת הבורסה תושלם. איש לא יבכה על אובדן "המשאב הלאומי" הזה לטובת ידיים זרות, כפי שאיש לא ביכה את המכירות של תנובה לאייפקס, של מכתשים אגן לסינים ושל נטפים למקסיקנים. ישראל איבדה בשם הגלובליזציה לא מעט סמלים ונשארה בחיים - זו כנראה מגמה שאי־אפשר יהיה לעצור. אבל בדרך הספקנו לאבד נכס חשוב יותר: חלק מהערכים שלנו כחברה. אם אמנם אנחנו בדרך למקום טוב יותר, יש מקום לאופטימיות שמה שהתחיל בלב תעשיית הכסף יחלחל למקומות נוספים שזקוקים לניעור בחברה הישראלית.

 

גלית חמי

 

בורסת תל אביב, צילום: בלומברג בורסת תל אביב | צילום: בלומברג בורסת תל אביב, צילום: בלומברג

 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות