אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פאק, הם התבגרו: החדש של הארקטיק מאנקיז פונה לראש צילום: zackery michael

פאק, הם התבגרו: החדש של הארקטיק מאנקיז פונה לראש

באלבום חדש של הארקטיק מאנקיז ממשיך אלכס טרנר ללהטט במילים, אבל המעריצים המושבעים יתאכזבו

14.05.2018, 08:35 | דנה קסלר

הרוקנרול נולד בשנות החמישים, הגיע לאיזשהו שיא בשנות השישים, ובשנות השבעים הוא “התבגר” והתחיל לקחת את עצמו ברצינות - לפעמים יותר מדי ברצינות - והפך, לא פעם, לאקספרימנטלי, צרברלי ואינטלקטואלי. בימינו מתבגרים מהר יותר, ולמרות שאלבום הבכורה שלהם יצא לפני 12 שנה בסך הכל - הארקטיק מאנקיז כבר שם.

קראו עוד בכלכליסט

כמו הרבה אלבומי סבנטיז, האלבום השישי של אלכס טרנר וחבריו, “Tranquility Base Hotel & Casino” (לב גרופ מדיה), הוא אלבום קונספט שמתרחש בחלל החיצון. העלילה מספרת על העתיד הלא רחוק: הירח יושב על ידי בני אדם והפך לאתר נופש יוקרתי. טרנר כמובן לא מתכוון לזה לגמרי ברצינות, והוא מספר את עלילותיו כחבר בלהקת הבית שמנגנת בפיאנו־בר של אתר הנופש, בקריצה ברורה.

הארקטיק מאנקיז. פעם הם היו רוח הנעורים עצמה, צילום: zackery michael הארקטיק מאנקיז. פעם הם היו רוח הנעורים עצמה | צילום: zackery michael הארקטיק מאנקיז. פעם הם היו רוח הנעורים עצמה, צילום: zackery michael

בשיר הראשון חשבתי: יו, זה מזכיר קצת את דייוויד בואי. בשיר השני חשבתי: וויי, זה באמת מזכיר את דייוויד בואי. בשלישי חשבתי: פאק, זה נשמע ממש כמו בואי. בשיר הרביעי, שיר הנושא, חשבתי שלחצתי בטעות על הקובץ הלא נכון במחשב. כולם משווים את הלאונג’ הרטרו־פוטוריסטי של האלבום לסרז’ גינסבורג ולביץ’ בויז. כל מה שאני מצליחה לשמוע זה את דייוויד בואי.

עטיפת האלבום החדש עטיפת האלבום החדש עטיפת האלבום החדש

“Tranquility Base Hotel & Casino” הוא אלבום יפה, ואין ספק שאלכס טרנר הוא כוכב הרוק האמיתי והמעניין היחיד שעוד מסתובב בינינו, אבל מי שעלה לרכבת באלבום הקודם בוודאי יתאכזב. אין פה ולו זכר ללהיטי הרוק השריריים של “AM”. וגם מי שהתאהב במאנקיז בראשית ימיהם אולי לא ימצא כאן את מבוקשו. גדולתם פעם היתה היכולת לתרגם למוזיקה את הבחילה המתוקה של בירה זולה, צ’יפס שמנוני ונערות יפות אך מתוסבכות שמעדיפות בריונים על פני נערים מחוצ’קנים עם נשמה של משוררים. אבל אלכס טרנר כבר מזמן לא יושב על הברזלים עם החבר’ה בשפילד, ויש לו מספיק אינטגריטי כדי לא לעשות את עצמו כאילו הוא כן.

את האלבום החדש, שנשמע כמו אלבום סולו, הוא כתב על פסנתר הסטוויינוויי בביתו שבלוס אנג’לס. והתוצאה היא אלבום ספייס־פופ לאונג’י וג’אזי עם טקסטים נפלאים שמאירים את ההווה באור ציני. טרנר תמיד ידע לטוות מילים ביד אמן עם הגשה שמעניקה להן חשיבות. באלבום החדש לא תמיד ברור מה הוא רוצה לומר, וקשה שלא לחשוד לפעמים שהוא סתם מתענג על צירופי מילים יפים ומתחכמים, אבל בעיניי אין בזה פסול. אם פעם הארקטיק מאנקיז פנו ללב ולרגליים, הפעם הם פונים לראש, בצורה ראויה להערכה. הבעיה היא שהראש הוא לא בהכרח האיבר שכולם אוהבים להפעיל כשהם שומעים אלבום פופ חדש.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות