הקרב על היועמ"ש: הבית היהודי מסמן את גבולות המשפט

יש רק דוגמה בודדת אחת מהשנים האחרונות לסיכול חוק ומדיניות ממשלתית בידי יועץ משפטי, דוגמה שמצדיקה לכאורה את הצורך באילוף יועצים משפטיים לרצונה של הממשלה, כפי שעולה מהצעת החוק שנידונה אתמול (ב') בוועדת חוקה: מינוי יועץ משפטי למשרדים הממשלתיים בידי ועדת איתור, שבה לשר יהיה משקל מרכזי במינוי, במקום מכרז שבו למשרד המשפטים השפעה מכרעת.

הבעיה בדוגמה הבודדת הזו היא שהמתנגד לחוק הוא היועץ שאותו העדיפו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת המשפטים איילת שקד: אביחי מנדלבליט. מנדלבליט התנגד לחוק ההסדרה שמבקש להפקיע קרקע פלסטינית פרטית ולהחיל ישירות את חקיקת הכנסת בשטחים. החוק הזה, שתלוי ועומד בבג"ץ, הוא גם זה שמסביר את האמביציה המיוחדת של הבית היהודי לחסל את שמירת הסף המשפטית - מח"כ מוטי יוגב שמדבר בגלוי על הדי־9 שיחריב את בית המשפט העליון, דרך ח"כ בצלאל סמוטריץ' שאומר את האמת במלים מנומסות יותר וכלה בשרת המשפטים איילת שקד שמנסה לעטוף את הדורסנות הזו בנימוקים ממלכתיים, גם אם אין נימוקים אמיתיים, כמו במקרה הנוכחי.

הדיבור הכפול של איילת שקד

הדיבור הכפול של שקד אינו מתייחד רק למאמציה לעטוף את אגרוף הברזל בכפפות משי, דימוי שייחסו פעם לנשיא העליון לשעבר אהרן ברק. הוא מתגלם לא רק בקושי שלה להדגים חבלות ממשיות שגורם הייעוץ המשפטי לביצועיזם השלטוני, אלא גם באמון הרב שהיא נוהגת להביע בפרקליטים וביועצים המשפטיים, מה שלא מנע ממנה למנות יועץ חיצוני מטעמה, עו"ד עמיר פישר, לפקח על עמדות משרד המשפטים, כולל תשובות לבג"ץ, בענייני ההתיישבות בשטחים. והמעגל הזה נסגר: כמו חוק ההסדרה, כמו חיזוק מעמדה בשטחים של החטיבה להתיישבות יהודית, כמו העברת סכסוכי מקרקעין בשטחים מבג"ץ לבית המשפט המחוזי - חוסר האמון של שקד במערכת מתנקז לליבת העניין האידיאולוגי של הבית היהודי. אג'נדת המשילות של שקד נועדה "ליישר" את המשפטנים בעיקר בתחום הזה.

שרת המשפטים איילת שקד | צילום: עמית שעל

הדיבור הכפול של אביחי מנדלבליט

גם מנדלבליט מתנדנד בין הסעיפים, אבל סעיפים אחרים מאלה של השרה שקד. באיחור ניכר הוא הצטרף לשוללי הצעת החוק, ואתמול הופיע בכנסת כדי להתנגד. הוא אמנם הצטרף לביקורת של קודמיו, היועצים המשפטיים ושופטי העליון בדימוס יצחק זמיר ואליקים רובינשטיין, אבל התרכז במבנה ועדת האיתור כאילו שזו הבעיה המרכזית בהצעת החוק. מסכן היועץ. ככה זה כשאתה צריך היום לעבוד עם שרת המשפטים שמינתה אותך, אבל גם לפזול מחר למינוי בבית המשפט העליון. הניסיון של מנדלבליט ליישב בין שתי הפוזיציות נראה מכמיר לב. הוא אמנם אמר את כל הדברים הנכונים, אבל שפת הגוף היתה רחוקה מלשכנע.

הסיכוי של הצעת החוק הזאת דווקא די גבוה

שופט בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לשעבר יצחק זמיר טען בדיון שהחוק מסוכן יותר מפסקת ההתגברות, בעיקר בגלל משמעותה המעשית, שתסלול את הפקעתן של פונקציות נוספות מהשירות הציבורי לטובת מינויים פוליטיים־ממשלתיים. "סמנכ"לים, ראשי האגפים, מנהלי מחלקות", אמר זמיר, "תחזירו את השירות הציבורי לימים האפלים של המינויים הפוליטיים". בצנרת כבר מקננת הצעה למינוי משנים למנכ"לים כמשרות אמון.

אבל דווקא הסיכוי הקלוש להעברת פסקת ההתגברות מגביר את הסיכוי להעברת ההצעה הנוכחית. ראשית, הממשלה לא תרצה ליפול פעמיים ביוזמות ריסון האקטיביזם המשפטי; שנית, לשקד יש הזדמנות להוכיח שהיא יעילה יותר מעמיתה נפתלי בנט שמתרכז בהתגברות; שלישית, המסלול כאן קל יותר כי ההתגברות כפופה איכשהו למגבלות הסטטוס קוו הקואליציוני ולכחלון, ואילו כאן השליטה של שקד בוועדת החוקה ובתהליך החקיקה חזקה יותר; רביעית, כמו במינוי שופטים ששקד הרבתה לדבר עליהם אתמול, היא מאמינה שהשתלטות על תהליך המינוי היא הדרך היעילה יותר להטיית דרכה של הספינה המשפטית.

הניסיון של מנדלבליט ליישב בין שתי הפוזיציות נראה מכמיר לב. הוא אמנם אמר את כל הדברים הנכונים, אבל שפת הגוף שלו היתה רחוקה מלשכנע | צילום: יאיר שגיא

הוויכוח: משילות וביצועיזם ממשלתי או אמון הציבור ומגבלות על הכוח

הוויכוח האמיתי הוא לא רק על השאלה מי יבחר את היועץ המשפטי - ועדת איתור או מכרז - אלא על השאלה מהם גבולות הייעוץ. הגישה המצמצמת של שקד ושל המנטור שלה, שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, היא שאת הגבול קובע החוק. לדעת ברק, זמיר וחבריהם, את הגבול קובע המשפט. ומה ההבדל בין חוק למשפט? המשפט רחב בהרבה מהחוק ומכיל בתוכו את מרחבי הפרשנות של בג"ץ לדורותיו לביצועיזם הממשלתי והחקיקתי: עילות הסבירות והמידתיות, הצורך להתחשב באמון הציבור ובזכויות אדם, ההגבלות על כוחו של הרוב ועוד.

תפיסת המשילות של שקד וחבריה היא לשחרר את נבחרי הציבור מהכבלים האלה. בגלל שהם גיבנת מיותרת, בגלל שנבחרי ציבור ולא משפטנים אמורים להכתיב נורמות ציבוריות וערכיות, בגלל הסינרגיה שגורמת ליועצים המשפטיים לרצות את בג"ץ ולא את שרי הממשלה - גם בגלל הנאמנות לאתוס שעדיין מתוחזק במשרד המשפטים, וגם בגלל הסיכוי להתמנות בעתיד לשיפוט. שקד, לזכותה ייאמר, יודעת לכונן הרמוניה בין יוזמותיה ומהלכיה. כך קלושים סיכויי המינוי והקידום של משפטן או שופט שמזוהים עם שושלת ברק ודורית ביניש לעומת כאלה שיפגינו ריסון שמרני וכיבוד יתר של המשילות.

בדיון הסוער שהתקיים אתמול צווחו נציגי הקואליציה והאופוזיציה זה על זה בגרון ניחר ובחרון ניכר. הדיון הזה היטיב לשלב בין כל ממדיה של הקטטה: הפוליטית והרעיונית, השלטון מול המשפט, וגם היהדות נגד הדמוקרטיה, בהינתן המשקל המרכזי של הבית היהודי בהובלת היוזמות מול מערכת המשפט. והכל על כתפי היוזמה לשנות את דרכי המינוי של היועץ המשפטי למשרדי הממשלה. "הרס הדמוקרטיה או תיקונה", ניסח ראש ועדת חוקה, ח"כ הבית היהודי ניסן סלומינסקי, את גבולות הגזרה.

ובשולי הדברים: מי השר שדווקא ביקש באחרונה להאריך את כהונת היועץ המשפטי של משרדו, שנבחר רחמנא ליצלן במכרז מקצועי ולא בידי שר? שר התיירות יריב לוין, השותף המרכזי של שקד למלחמה במערכת המשפט. הנה, דווקא אצלו נמצא היועץ המשפטי, עו"ד עובד קדמי, שלא ממש חיבל בביצועיזם הממשלתי.