הגנרל דשאן. יותר מגנרל

כבר כנער, דידייה דשאן ידע שהגוף שלו הוא כלי העבודה שלו ובאופן עצמאי חיפש איך הוא יכול לשפר את היכולות הפיזיולוגיות שלו. למזלו, אחד מהשכנים של הוריו בעיר הדרומית באיון (הוא גר באקדמיה של נאנט במערב צרפת) היה ג'ורג' אצ'ברי, אחד מהאוסטאופתים הראשונים בצרפת. וכך, בקייצים ובחופשות מהאקדמיה, דשאן הגיע לקליניקה של אצ'ברי כדי ללמוד על עצמות ושרירים וגם איך להימתח, איך לשבת, איך לישון, מה לאכול ואיך להימנע מפציעות.

ואכן, לאורך הקריירה שלו, דשאן כמעט ולא סבל מפציעות ולכן גם יכל היה להיות הסלע בכל הרכב של כל קבוצה ששיחק בה. הוא תמיד היה השחקן היציב, שמכניס יציבות נפשית, רגשית ומקצועית לכל קבוצה. לא במקרה, מגיל 19 הוא גם היה המנהיג והקפטן של כל קבוצה ששיחק בה.

הדוגמה המפורסמת ביותר לתפקיד הרגשי והמנטלי של דשאן היתה בגמר מונדיאל 1998.

השחקן הראשון שנכנס לחדר ההלבשה של נבחרת צרפת בגמר היה זינאדין זידאן, הכוכב הגדול שכבש שני שערים נגד ברזיל. הוא היה תשוש, התיישב על הרצפה ליד הלוקר שלו, הוריד את החולצה ונראה גמור. הלחץ האדיר, הטורניר הרע שעשה והשערים היו שילוב רגשי שהיה לו קשה להכיל. הוא שם את הראש בין הידיים ורק רצה לנוח.

השחקן השני שנכנס לחדר ההלבשה היה דידייה דשאן. הוא הסתובב בין השחקנים ועודד אותם בשיחות קצרות ומדויקות - דגש קצר לכל אחד על תפקידו. בסוף השיחות הקצרות עם כולם ניגש לזידאן, שעדיין היה על הרצפה, התכופף לעברו, תפס את ראשו בין ידיו ודרש ממנו לעשות עבודת הגנה טובה יותר. המשימה הזו שנתן דשאן לזידאן העירה אותו ומיקדה אותו. צרפת ניצחה גם עם עשרה שחקנים לאחר הרחקתו של מרסל דסאיי.

זה לא במקרה שצרפת, עם דשאן כקפטן, זכתה במונדיאל הראשון שלה ב-1998 וביורו השני שלה ב-2000 ואז, אחרי פרישתו, קרסה לבינוניות במונדיאל 2002. דשאן אולי אף פעם לא אהב את הכינוי "סוחב מים", שרמז על כך שהוא רק משרת את זידאן והכוכבים הנוצצים - אבל בהרבה מובנים הוא בהחלט היה זה שטיפסו על הגב שלו כדי להגיע לפסגה.

הגנרל שכואב לו

היכולת של דשאן - שכונה "הגנרל" לקראת סוף הקריירה שלו - אולי קשורה לאובדן אחיו הגדול בתאונת מטוס. דשאן, שהיה בן 19 כאשר אחיו נהרג, בקושי דיבר על האירוע הקשה אבל בראיון ל-Canal+ ב-2015 דיבר על החוויה הנוראית כ"משהו שמעצב את המחשבה שלך". דשאן אמר: "החיים לא הוגנים. הגורל יכול להיות אכזר. החיים מקשים אותך. הופכים אותך לקשוח".

אחרי מותו הטראגי של אחיו, דשאן עטה על עצמו אישיות יותר קשוחה ובוגרת כדי לעזור להוריו ("הם סבלו יותר ממני"). את הבגרות הזו לקח למגרש הכדורגל.

ואולם, מתחת לקשיחות הזו, דשאן תמיד היה בעל יכולות תקשורת גבוהות וידע להעביר מסרים מחזקים לחבריו לקבוצה. והוא עשה זאת לאורך הקריירה שלו - ביציבות מרשימה וזכה בתארים רבים (מלבד מונדיאל ויורו, זכה גם פעמיים בליגת האלופות, בשלוש אליפויות איטליה,שלוש אליפויות צרפת והגביע האנגלי). בשנים האחרונות הוא גם עושה את זה היטב כמאמן הנבחרת הצרפתית.

בנבחרת הצרפתית אף פעם לא רחוקים מבלאגן מביך בטורנירים גדולים. ביורו 2008 השחקנים התנתקו אחד מהשני ויצרו קליקות, במונדיאל 2010 השחקנים סירבו להתאמן ויצאו לשביתה בגלל יחסים נוראיים עם המאמן ריימון דומאנק. ביורו 2012 גם כן היתה מיני קריסת מערכות במשחק ההדחה לספרד וסמיר נאסרי קילל עיתונאים. הדברים הללו, תחת דשאן, לא קורים יותר. כן, היה את העניין המוזר של ניסיון סחיטה של מתיו ולאבואנה על ידי קרים בנזמה (או חבריו) אבל שניהם כבר לא משחקים בנבחרת.

הנבחרת כיום אולי "משעממת" מבחינת סיפורים עיתונאים אבל במונדיאל הנוכחי - לאחר שהגיעה לגמר היורו והפסידה בו בהארכה ב-2016 - העפילה לרבע הגמר. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שצרפת העפילה לרבע הגמר בשני מונדיאלים רצופים. כך שאולי הצרפתים היו קונים שעמום כזה בכל השנים שהסתיימו במפח נפש מוקדם.

זה, אמנם לא נעשה בצורה מרהיבה אבל יש לציין שדשאן קיבל נבחרת שבורה ומרוסקת עם דמויות בעייתיות מאוד בחדר ההלבשה ותדמית בפח האשפה.

וכעת, כך נראה, מדובר באחת מהנבחרות העמוקות והצעירות ביותר בעולם - כשהוא מאמן שלה 80 משחקים, יותר מכל מאמן נבחרת צרפת אחר בהיסטוריה. טקטית, דשאן לא מחדש יותר מדי. הוא משתמש בדברים שלמד ממרצ'לו ליפי ואיימה ז'אקה, שני המאמנים בעלי ההשפעה המקצועית הגדולה ביותר עליו. עם זאת, מה שכן השתנה מהקצה לקצה זו ההתנהלות של השחקנים הצרפתים בתוך המסגרת של ההתאחדות לכדורגל. וזה רבות לדשאן והקוד ההתנהגותי שהוא מחייב את שחקניו לאמץ.

לא סתם קשר. קשר בונה

כל שחקן שדשאן מזמין לנבחרת יושב עם המאמן לשיחה אחד על אחד ביום הראשון שלו בסגל. דשאן שוטח בפניו מה הוא חושב עליו, מה הוא רוצה ממנו ומה הוא מצפה ממנו. הוא גם "מזהיר" אותו שברגע שהוא שחקן בינלאומי כל מה שמצפים ממנו - כל מה שחושבים עליו - ישתנה. כל שחקן מקבל בסוף השיחה את הקוד ההתנהגותי הלא מסובך מדי.

• השחקנים נדרשים לכבד את החולצה ואת ההמנון.
  

• הם צריכים להיות בעלי גישה ידידותית, פתוחה ומקצועית לחבריהם וגם לעיתונאים המסקרים את הקבוצה (ש"מעצבים את התדמית שאתם רוצים להראות לשאר המדינה").
  

• אחת מהדרישות אולי החשובה ביותר מבחינת דשאן : "להיות אמיתיים וכנים".
  

לאמן את בני דור ה-Y ולשרוד

דשאן הוא מאמן "אולד סקול" אבל גם אימץ שיטות שהוא מכנה "שיטות להתמודדות עם בני דור המילניום (דור ה-Y). "התפקיד של המנהיג היום הוא הרבה יותר מסובך מאי פעם" אמר דשאן בספר Edge של בן לייטון. "בחברה בכלל, המנטליות השתנתה. בכל תחום מקצועי. ילד בן 18 רוצה הכל והוא רוצה את זה עכשיו. הוא מרגיש חזק. הוא שולט בטכנולוגיה. יש לו יתרון על פני הדורות שלפניו. היום אין בעיה לילד בן 18 לרצות ולדרוש את העבודה של בן ה-30 או ה-40, אלו עם הניסיון. אין להם גבולות - הילדים חזקים ובטוחים בעצמם. יש להם תשוקה ורצון לגלות דברים חדשים וגם לשלוט בהם. זה טוב, בעיקרון, אבל יש לזה גם צד רע".

הצד הרע, לפי דשאן, זה ההשפעות החיצוניות על השחקנים, בעיקר. "הרבה רואים היום את השחקנים כפרת מזומנים. אתה יכול לקבל החלטה להוציא ילד מההרכב ומיד הסוכן שלו אומר לו שהמאמן אידיוט והוא צריך לעזוב למקום אחר - ראיתי את זה קורה".

דשאן, כדי להתמודד עם דור ה-Y וכל סגל השחקנים הוא בעצם ילדי הדור הזה, למד ממקצוענים בתחום איך להיות 'מקשיב' טוב יותר. כשהוא מדבר הוא מניח בצד כל מה שעשוי להסיח את דעתו מהדובר שמולו (בעיקר מכשירים סלולריים). הוא לומד את ההשפעות של המדיה החברתית על חניכיו וחשוב עוד יותר - הוא חושב שכל מילה, ואיך שאומרים אותה, חשובה. "אלו לא רק המילים שאנחנו משתמשים בהן שהן חשובות, אנחנו גם צריכים לדעת איך להשתמש בהן כדי להעביר את המסר הנכון. אם אתה אומר לסגל 'תהיו רגועים' ואתה מזיע כמו מטורף, אתה בבעיה" הסביר ללייטון.

דשאן, כפועל יוצא מתפיסתו, מחשב כל מילה שהוא אומר בחדר הלבשה וגם בתקשורת. דבר נוסף שדשאן למד על בני דור ה-Y זה שהם צריכים להרגיש "מעוצמים". שהם מקבלים את החופש ואת הסמכות לקבל החלטות על גורלם.

דשאן מינה מספר מנהיגים בסגל שלקחו על עצמם לארגן קבוצות בתוך הקבוצה (מחולקים לפי תפקוד במגרש). המנהיגים בסגל יושבים ב"קבינט" יחד עם דשאן ומעבירים את המסרים שלו לשחקנים הצעירים יותר. הסגל המקצועי של צרפת בדיון יום-יומי עם השחקנים שאינם המנהיגים - כדי שהמסרים יחודדו עוד יותר (אגב, גם פילדלפיה איגלז - הזוכה בסופרבול האחרון - אימצה את העצמת השחקנים ובנתה סגל מנהיגים/קפטנים שנבחרו על ידי השחקנים כדי לדון בענייני הקבוצה).

מכין את הקרקע לזידאן?

בכל מקרה, צרפת של דשאן ממש לא מציתה את הדמיון. אבל שחקניו מראים יעילות ועליונות פיזית ומנטלית על פני היריבות שלהם. האם זה מספיק כדי לזכות במונדיאל? לפי מאט ספירו, שמסקר את הקבוצה הצרפתית כן. ספירו "מתקשה להבין למה דשאן חוטף ביקורות". לפיו: "יש שיאמרו שהוא יותר מדי שמרני. אבל הרוב, גם בתוך הסגל, יגידו שהוא נולד כווינר והם מאחוריו ב-100%. דשאן הוא אגדה חיה בצרפת. מה שהוא עשה כשחקן וכמאמן זה ענק. יש כאלו שתוהים אם הוא עדיין האדם הנכון לתפקיד".

ייתכן שדשאן לא האדם הנכון להוביל את הנבחרת לזכייה במונדיאל. אבל הוא ללא ספק היה הבנאדם הנכון כדי לשקם את הנבחרת ומעמדה. ואולי, בסופו של דבר ,ייצא שהוא משרת שוב את הכוכב הגדול. ייתכן מאוד ששוב העבודה שלו - הצערת הנבחרת, בנייתה מחדש וחיזוקה - תסייע לזינאדין זידאן, מחליפו הפוטנציאלי, להוביל את צרפת לאליפות עולם. הפעם כמאמן.