אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מדירוג לשדרוג: מה עושים עם -AA צילום: אלכס קולומויסקי

מדירוג לשדרוג: מה עושים עם -AA

ב־S&P העלו את דירוג האשראי של ישראל כי הבינו שהגידול בתוצר מאפשר לה להחזיר הלוואות. גם בממשלה צריכים להבין זאת, ולמנף את ההישג לשיקום ההשקעה בצמיחה ‑ לא לשפיכת מיליארדים נוספים לביטחון, כפי שנעשה אתמול

06.08.2018, 06:57 | אדריאן פילוט

ראש הממשלה ושר האוצר מתקשים להירגע מהחלטת חברת הדירוג S&P להעלות את דירוג האשראי של ישראל לרמתו הגבוהה ביותר אי־פעם. ההישג הזה לא היה מפתיע: הוא הגיע אחרי ירידה ממושכת ועקבית ביחס חוב־תוצר, מרמה של 100% ב־2002 ל־60% בלבד בשנה החולפת. מכל מדינות ה־OECD, רק נורבגיה הצליחה להפחית את חובה בקצב מהיר יותר. המשמעות הכלכלית של הנתון הזה היתה ירידה דרמטית בהוצאות הריבית, במונחי תוצר: מ־4.8% ל־2.9% בלבד.

קראו עוד בכלכליסט

השאלה היא איך ממנפים את ההצלחה. רק אתמול אישרה ועדת הכספים בקשה מפתיעה של שר האוצר להגדיל ב־6 מיליארד שקל את תקציב משרד הביטחון (בצורת "הרשאה להתחייב"). זו דוגמה להוצאה ממשלתית שתביא להגדלת החוב בלי לחולל צמיחה ‑ מתכון בטוח לפגיעה ביחס חוב־תוצר. לא זו הדרך שתוביל את ממשלת ישראל לשמור על ההישג של השבוע החולף.

1. כדי להבין מה כן צריך לעשות אפשר להתחיל מהעובדה הבאה. כשפקידי האוצר ‑ אלופי החשבונאות היצירתית ‑ דנים בחוב הממשלתי, הם מתעקשים למדוד אותו ביחס לתוצר. הסיבה ברורה: כשמתבוננים בנתונים המוחלטים, בשקלים, רואים עלייה הן בחוב והן בתשלומי ריבית. לדוגמה, דו"ח החשב הכללי מראה שתשלומי הריבית עלו בעשור האחרון ב־11%, מ־33.3 מיליארד שקל ב־2008 ליותר מ־37 מיליארד שקל ב־2017.

נתניהו. הרזון שכפה על "האיש השמן" מסכן את צמיחת התוצר בעתיד, צילום: אי פי איי נתניהו. הרזון שכפה על "האיש השמן" מסכן את צמיחת התוצר בעתיד | צילום: אי פי איי נתניהו. הרזון שכפה על "האיש השמן" מסכן את צמיחת התוצר בעתיד, צילום: אי פי איי

אז איפה ההישג? הוא טמון בכך שהתוצר גדל בקצב מהיר מזה של הגירעון, החוב והריבית שממשלת ישראל משלמת למחזיקי האג"ח שלה. הגידול בתוצר הוא מה שמכונה "צמיחה כלכלית"; ובתקופה זו כלכלת ישראל צמחה ב־3.6% לשנה, הצמיחה המהירה ב־OECD. אנחנו לא משלמים פחות על ריבית, ושום כסף לא נוצר יש מאין, אבל התוצר הגדל מאפשר לשלם אותה וליצור תחושה של עודף.

2. להישג הזה חייבות להיות השלכות על המדיניות המאקרו־כלכלית. הצעה אחת ששווה לבחון היא הגדלת החוב הציבורי כדי להעלות את ההשקעה האזרחית. אם נעקוב אחרי הסכומים שמשקיעה ממשלת ישראל באזרחיה לאורך השנים, ונשווה אותם לשאר חברות מועדון המדינות המפותחות, נגלה תמונה חד־משמעית: הממשלות הישראל היו קמצניות. ייתכן שהסיבה לכך היא האידיאולוגיה של מי שעומד בראשה, ראש הממשלה נתניהו, שמאז כהונתו כשר אוצר מתאר את המגזר הציבורי כאיש השמן ואת המגזר הפרטי כאיש הרזה.

בשנים האלה נתניהו הכניס את השמן לדיאטה קשה עד כדי כך שהוא כבר נראה אנורקטי. נתוני בנק ישראל מראים שבשנים 2003‑2007 עמדה ההוצאה הציבורית על כ־43.5% מהתמ''ג. מאז היא הלכה וירדה, עד שהגיעה ל־38% ב־ 2016. אם נתמקד בהוצאה האזרחית שמשפרת את חיי האזרחים ‑ ללא הוצאות ביטחון ותשלומי ריבית, נמצא שהיא היתה קפואה: 31% מהתמ''ג בין 2003 ל־2007, ו־30% מהתמ"ג ב־2016. במילים אחרות, אף שהמשק הישראלי התרחב בקצב מרשים, ממשלות ישראל התעקשו להותיר את ההוצאה האזרחית ברמה קבועה, בלי להגדיל את משקל הממשלה בכלכלה.

מה לגבי העמיתות במועדון המדינות המפותחות? ישראל השתייכה לחמישייה הלא־מזהירה עם ההוצאה האזרחית לנפש (במונחי כוח קנייה) הנמוכה בעולם המערבי. יתרה מזו, כלכלני בנק ישראל מסבירים כי ישראל חריגה גם בקרב המדינות שבהן נטל המס דומה לשלה.

המסקנה הברורה היא שאת העלאת דירוג האשראי יש לגייס לשיפור רמת החיים של האזרח.. הגדלה נבונה של החוב הציבורי יכולה להיות השקעה משתלמת: בדו"ח טרי על פוטנציאל הצמיחה שטמון בשינויים מבניים במשק טוענים כלכלני ה־OECD כי השקעה בתשתיות תחבורה עשויה להגדיל את התמ"ג הריאלי לנפש בישראל ב־8.8 נקודות האחוז עד 2060 ‑ כפול מהממוצע בארגון והגבוה ביותר ב־OECD. ואלה עדיין הערכות זהירות, שאין מביאות בחשבון משקיעים פרטיים שייכנסו לישראל בעקבות מיזמי התחבורה.

3. מלבד תחבורה, מה צריכה הממשלה לעשות בכסף שיושג באמצעות הגדלת החוב? גם כאן התשובות ברורות: ממשלת ישראל צריכה להפנות את ההשקעה הנוספת לתחומים "מחוללי צמיחה", כלומר: לשים את הכסף במקומות שיביאו יותר כסף. מלבד תשתיות פיזיות כמו כבישים, רכבות, גשרים ומחלפים, גם השקעה בחינוך ובהכשרה מקצועית מבטיחה להעלות את הפריון, לשפר שכר ולתרום לצמיחה הכלכלית.

צעד כזה לא יפגע בדירוג האשראי של ישראל. להיפך: נטילת הלוואות שיביאו לצמיחה כלכלית מהירה תגרום לכך שהגידול בתוצר יהיה מהיר יותר מהגידול בחוב. התוצאה תהיה המשך הירידה ביחס חוב־תוצר, בלי לפגוע באזרחים, ותוך שיפור ברמת השירותים הממשלתיים וצמצום אי־השוויון. כלכלני ה־OECD טוענים שברוב מדינות ה־OECD, גידול בהוצאות הריבית יביא לצמיחה בשיעור גבוה יותר, וכך יספק לממשלות משאבים אמיתיים. במדינות כמו ישראל, הם מסכמים, "החוב הציבורי לא יזנק, אלא יתכנס לערך סופי, בלי תלות בגודל הגירעון".

מי שהפנים את התובנה הזו הוא החשב הכללי באוצר רוני חזקיהו, שמתכנן זה שנה וחצי תוכנית רב־שנתית רחבת היקף להשקעה בתשתיות. מי שפחות הבין זאת הוא שר האוצר משה כחלון. אמנם, מאז כניסתו לתפקיד הוא העלה את שיעור ההוצאה הממשלתית והאזרחית, אבל רוב הכסף הוקדש להעלאת הקצבאות ולתוספות שכר לעובדי המגזר הציבורי ‑ שני תחומים שאינם מחוללים צמיחה. כחלון לא עשה זאת מתוך רוע או בורות, אלא מתוך אמונה כי רמת הקצבה לקשישים ונכים ולילדים עניים איננה סבירה ואיננה מכבדת. אבל אחרי שהעלה את הקצבאות לרמות היסטוריות, עליו לעצור לפני שיפגע ברמת התעסוקה.

גם בתחום השכר ותנאי ההעסקה העדיף כחלון להעמיד את השוויון לפני הצמיחה, עם הזנקת שכר המינימום, קיצור שבוע העבודה והסכם מסגרת נדיב מאוד עם ההסתדרות. כעת הוא יצטרך להתמודד עם ועדי עובדים ששמעו על העלאת הדירוג, וכבר מבקשים לנצל את שליטתם בשיבר כדי שההשקעה תופנה אליהם. שר האוצר יצטרך לעמוד איתן, ולהעדיף את טובת הכלל על פני האינטרס הפוליטי האישי והצר שלו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות