אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אתם יודעים שאני רע: על הדוקואים החדשים על מייקל ג'קסון ואר קלי צילום: איי אף פי

אתם יודעים שאני רע: על הדוקואים החדשים על מייקל ג'קסון ואר קלי

פרשות הפדופיליה של מייקל ג'קסון ואר. קלי נחשפו כבר לפני 20, אבל רק השנה, כשעלו סדרות דוקו עליהן (מהשבוע ב־yes דוקו), הן הציתו הד ציבורי נרחב. האם בימינו חייבים יצירה טלוויזיונית מרגשת כדי לטפל בבעיה?

03.03.2019, 07:14 | יאיר רווה

שתי סדרות תעודה שעולות לשידור השבוע עוסקות באותו הנושא ומציפות שאלות תרבותיות כמעט זהות. "לשרוד את אר. קלי", שהפרק הראשון שלה מתוך שישה ישודר היום (א') ב־yes דוקו, מציגה עשרות עדויות מפלילות נגד הזמר מצד נשים שהיו איתו ועדי ראייה למעשיו, שהיו פומביים מאוד. "לעזוב את נוורלנד", שהראשון משני פרקיה יוצג הערב בערוץ HBO האמריקאי וביום שישי ב־yes דוקו, עוסקת בפרשת התקיפות המיניות של מייקל ג'קסון ומביאה למסך את העדויות המוכרות נגדו באשמת ניצול שני ילדים, בני 7 ו־10. שתי הסדרות, שצפינו בחלק מהפרקים שלהן, סוקרות את העבר הפדופילי של שני מוזיקאים גדולים, אבל עושות זאת אחרת. מה שבטוח, בידור זה לא.

קראו עוד בכלכליסט

"לשרוד את אר. קלי" שודרה בתחילת ינואר בערוץ לייפטיים האמריקאי, ועוררה תגובה ציבורית ותקשורתית נרחבת: קלי נזרק על ידי חברת התקליטים שלו RCA; ליידי גאגא הסירה מהקטלוג שלה את הדואט שלו; ושיריו הועלמו מרשימות השידור. בעקבות הסדרה הוגשו נגדו גם תלונות חדשות, ובשבוע שעבר הוא הסגיר את עצמו לידי משטרת שיקגו, אף שבבית המשפט טען לחפותו.

מפגינה בעקבות שידור לשרוד את אר. קלי, צילום: איי אף פי מפגינה בעקבות שידור לשרוד את אר. קלי | צילום: איי אף פי מפגינה בעקבות שידור לשרוד את אר. קלי, צילום: איי אף פי

קלי, שסבל מהתעללות מינית מבני משפחה בילדותו, פיתח דפוס עקבי של חיזור ופיתוי נערות תיכון, לעתים מעריצות ולעתים כאלה שחלמו שהוא יעזור להן להתפרסם. שני הפרקים הראשונים מציגים את הקונטקסט התרבותי ואת שיטת הפעולה שלו, שבהמשך הקריירה שלו כללה שימוש בשומרי הראש שלו כמי שהיו אוספים נערות נלהבות מהקהל אל מאחורי הקלעים. הסיפור הכי טראגי, שמוצג בפרק הראשון וראוי לסרט משל עצמו, קשור לרומן שהוא ניהל עם הזמרת אאליה, שהתחיל כשהוא היה בן 27 והיא בת 14. שנה לאחר מכן הם התחתנו (בזכות מסמכים שזייף והציגו אותה כבת 18), ועד מהרה הנישואים בוטלו בלחץ הוריה. ב־2001, רגעים לפני הפריצה הגדולה שלה, אאליה נהרגה בהתרסקות מטוס. אבל הסיפור שלה והפומביות התקשורתית שלו מעלים כיום שאלה חשובה שעומדת במרכז הסדרה: קלי היה מוכר כפתיין קטינות בעיני כל מי שעבד סביבו. ההאשמות נגדו הובאו לבתי משפט כבר לפני 20 שנה. אבל אף אחד מעמיתיו וחבריו לא עצר אותו או התעמת איתו. כעת כמה מהם, ובראשם ג'ון לג'נד, מעידים נגדו בסדרה. אז למה רק עכשיו? להגנתם הם טוענים שעבור התרבות המערבית, עד לפני עידן metoo# רומן בין כוכב מבוגר ובין נערה נחשב מקובל ולגיטימי. אולי פלילי בעיני החוק, אבל לא מגונה מבחינה חברתית ותקשורתית, ואולי אפילו ההפך. מהבחינה הזאת התפקיד העיקרי של "לשרוד את אר. קלי" הוא לא רק בריכוז העדויות, אלא גם בתיעוד שינוי התפיסה של החברה בשנתיים האחרונות בכל הנוגע לניצול של נשים בידי גברים מבוגרים, חזקים ועשירים מהן.

עדויות גרפיות מחליאות

בדומה לסדרה על קלי, "לעזוב את נוורלנד", שביים דן ריד, במאי בריטי שהקריירה שלו מוקדשת לחשיפת פדופילים, מביאה למסך את העדויות הקיימות. אלא שכאן מדובר בשתיים בלבד, שמציגות בפרוטרוט גרפי מחליא למדי את מעשיו של מלך הפופ, שהלך לעולמו לפני עשר שנים. שני הילדים, שתבעו את ג'קסון בעבר, מציגים דפוס דומה.

אחרי שבית המשפט סירב להרשיע אותו, הסדרה, שהוקרנה בבכורה בפסטיבל סנדאנס כשמחוץ לאולם הפגינו כמה ממעריציו, אמורה להיות מעין שימוע פומבי של ההאשמות האלה והפיכת הציבור לחבר השופטים. חוקרים מיומנים אולי יוכלו למצוא דופי בעדויות, אבל לצופה הפשוט גודש הפרטים הוא העדות לאמינות הסיפור. מה שאצל אר. קלי נעשה על ידי ריבוי עדים והצלבת מידע, בסרט על מייקל ג'קסון נעשה על ידי שני עדים, אבל בירידה לפרטים כה קטנים, שהם בפני עצמם מייצרים אמינות, כמו גם אמפתיה כלפי העדים, שגם מציגים את ההשפעה של מערכת היחסים שלהם עם ג'קסון על בני משפחתם, שלעתים קרובות היו בחדר הסמוך ולא חשדו בכלום.

מייקל ג מייקל ג'קסון מלווה באביו ובשומר ראש בדרך לבית המשפט | צילום: איי פי מייקל ג

אוהבים מכדי להאמין

שתי הסדרות, שמשודרות בסמיכות, מציגות את אותה סוגיה תקשורתית: איך ייתכן ששני המקרים סוקרו לא מעט, אבל רק כשהפכו לסדרות עוררו את הבאזז האמיתי? אמנם באר. קלי דבקה תדמית של סוטה שפגעה בקריירה שלו, אבל היא לא גמרה אותה, וסביב ג'קסון תמיד הסתובבו סיפורי סקנדל, אבל קשה היה להכריע אם אלה ניסיונות לסחוט אותו או התנהגות קיצונית של יוצר קפריזי וסוטה. רק כשהדיווחים החדשותיים הפכו ליצירה טלוויזיונית אנשים הפסיקו להתעלם מהם, הם הפכו לחלק מסדר היום הגלובלי. זה גם אומר משהו על האופן שבו הציבור רוצה לקבל את המידע: אנחנו זקוקים לצילומים יפים ומוזיקה דרמטית ונוגעת ללב, כדי שהוא יחלחל פנימה. וזה בדיוק ההפך מתרבות הצהובונים: אנחנו רוצים שאת הסקופים שלנו יארזו כדרמות סוחטות דמעות, ולא כתמלול עדויות משטרתיות וצילומים מרשיעים. מנהלי העיזבון של מייקל ג'קסון מבינים את זה ומנהלים מלחמה משפטית ותקשורתית נגד הסרט של HBO, שעלול להיות הרסני לתדמיתו.

וגם זו שאלה: האם אנחנו צריכים למחוק את היצירה של אמן כי התברר שהוא היה פושע מין? האם אפשר להמשיך להעריץ אותו גם כשמתבררים פרטים איומים על עברו? ולמה קל לנו להאמין שאר. קלי מנצל קטינות סדרתי, אבל יותר קשה לנו לקבל את העובדה שגם מייקל ג'קסון כזה? הסדרה על קלי מרשיעה והרסנית, בין השאר כי היא פשוט עשויה טוב יותר. באשר לג'קסון, ובכן, העדויות מרשיעות, אבל כבודו, היינו רוצים להגיש ערעור. אנחנו פשוט אוהבים אותו יותר מכדי להאמין.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות