הפעם בלי הפקרות: הנגיד מסמן יעדים לשר האוצר הבא

דו"ח בנק ישראל שפרסם אתמול הנגיד פרופ' אמיר ירון מכוון בעיקר לראש הממשלה ולשר האוצר הבאים. אלה ייאלצו להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, אתגרים שבינתיים המועמדים השונים מעדיפים להתעלם מהם במערכת הבחירות. הסוגיה אולי המהותית ביותר שתונח לפתחה של הממשלה הבאה היא בעיית הגירעון המבני. ירון מתח ביקורת מרומזת על המועמדים השונים ואמר ש"כל מה שאני יכול לומר זה שיחס החוב תוצר ואחריות פיסקלית הם נכס של המדינה וצריך לשמר אותו. אני מניח שלאחר הבחירות כולם יידעו שזה נושא חשוב שצריך להתמודד איתו". אמנם מדובר בסוגיה מקרו־כלכלית שנראית כבעיה של שר האוצר, אבל ההתמודדות איתה – קיצוצים בתקציבי הממשלה או העלאות מסים – תהיה כבר נחלת כלל השרים.

מימין: ראש הממשלה בנימין נתניהו והנגיד פרופ' אמיר ירון, אתמול בעת מסירת הדו"ח של בנק ישראל | צילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ

לא ניצלו את הצמיחה

דו"ח הבנק מחדד את מה שפקידי האוצר התריעו עליו בחודשים האחרונים כמה פעמים – כי הגירעון הולך וגדל, ובסופו של דבר נשלם על כך מחיר כבד. לפי ניתוח שעשתה חטיבת המחקר, בעוד שמדינות אחרות ניצלו את תקופת הצמיחה היציבה להקטנת החוב, הממשלה, כלומר שר האוצר משה כחלון וראש הממשלה בנימין נתניהו, בחרו דווקא להגדיל אותו, מה שייצור בעיות כאשר תתרחש האטה בצמיחה.

הגירעון, בניכוי המחזוריות (ההכנסות הגבוהות) ובחישוב המקובל בעולם ללא הפחתות ההכנסות ממכירה של הקרקעות, הגיע כבר ל־4.2%. הבעיה ברורה: הפחתות המסים מהשנים האחרונות לצד הגדלת ההוצאות על בסיסי הכנסות חד־פעמיות הביאו לכך שהגירעון בשנים הקרובות יהיה גבוה בהרבה מהמתוכנן, אם הממשלה הבאה לא תקצץ בגידול הטבעי של התקציב או תגדיל את המסים.

אלא שהבעיה לא נגמרת שם. בשנים האחרונות שמר כחלון בכל שנה על יעד גרעון של 2.9%, מעט מתחת ל־3% כדי לשמור על מראית עין של גירעון נמוך, אבל בפועל הגירעון היה לרוב נמוך הודות לאקזיטים שונים או הקדמה מסיבית של רכישות רכבים. אלא שלפי הערכות חטיבת המחקר של בנק ישראל, אם יעד הגירעון יישמר על 3% החוב יצמח מכ־60% ל־64.6% מהתוצר עד 2025. כבר היום תשלומי הריבית שמשלמת ישראל עומדים על שיעור של כ־2.3% מהתוצר, לעומת ממוצע של 1.2% במדינות ה־OECD. תשלומי הריבית במקרה כזה רק יגדלו.

לפי הערכות הבנק, אם יעד הגירעון יישמר על 3% בתרחיש של האטה במשק (לא בהכרח משבר גדול), עד 2025 יזנק היחס בין החוב לתוצר לרמה של 75.2%, מה שכבר יכול באמת לסכן את דירוג האשראי של ישראל ולהגדיל עוד יותר את תשלומי הריבית. שר האוצר הבא יהיה חייב להתמודד עם הבעיה שרק החריפה בתקופת הממשלה הנוכחית.

מדשדשים בפיריון

סוגייה נוספת נוגעת לפריון הנמוך – עם קשר הדוק לשתי נקודות מורכבות פוליטית – הצורך להגדיל את מיומנויות העבודה של החרדים ושל הערבים. הנגיד, שאמנם חזר לארץ רק לאחרונה, כבר ידע אתמול להימנע מלומר את המילים שהפכו למוקצות בממשלה הנוכחית – "לימודי ליבה". לדבריו, החרדים "צריכים מיומנויות שיעזרו בשוק העבודה העתידי, אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה ואלה הדברים החשובים. ויש שם נושא של הבנת הנקרא ומדעים".

כשמתחשבים בעובדה שבגילאים הצעירים ישראלים נמצאים בצבא, הפער בשכר (שמבטא גם את הפער בפיריון) עומד על 13% בין ישראל לממוצע ב־OECD. ישראל מפגרת גם ברמת המיומנות במתמטיקה וגם ברמת האוריינות. השוואה של שתי מיומנויות אלו לממוצע ב־OECD תצמצם את הפער ב־3%. כאשר בנק ישראל בוחן את האוכלוסיות השונות בישראל, בדגש על חרדים וערבים שמהווים 20% מהעובדים (אך 27% מהאוכלוסייה בגילאי העבודה העיקריים) הוא מוצא כי בהשוואת רמת המיומנות של העובדים הערבים לזו הממוצעת של האוכלוסייה היהודית הלא חרדית התוצר השנתי גדל ביותר מ־10 מיליארד שקל בשנה.

כאשר משווים את רמת המיומנות של עובדים חרדים לזו של יהודים לא חרדים, התרומה לתוצר הכולל נמוכה יותר, זאת מכיוון ששיעור העובדים החרדים היום נמוך יחסית. אם שיעור העובדים החרדים יגדל, לדבר תהיה השפעה חיובית על התוצר. במקרה של החרדים אמנם לא חסרים תקציבים שהממשלות מקצות להם לאורך השנים, אבל השאלה לאלו מטרות. כאשר נתניהו וכחלון סירבו לומר את צמד המילים לימודי ליבה, ויו"ר כחול לבן בני גנץ הבהיר שיעביר להם דף ריק שבו ימלאו את דרישותיהם, לא ברור אם זה יקרה. הבעיה היא שעד שנושא זה לא ייפתר הצמיחה של ישראל, לאור העלייה הדמוגרפית של שתי האוכלוסיות הללו, תלך ותיפגע.

בנק ישראל מתריע כי קצב הצמיחה של המשק יירד מממוצע של 3.3% (כפי שהיה בין שנת 2000 ל־2016) לקצב ממוצע של 2.7% בין השנים 2017–2035, ול־2.4% בממוצע עד 2065. הסיבה העיקרית לפי בנק ישראל היא במרכיב ההון האנושי שהקושי בשילוב הגברים החרדים והנשים החרדיות הוא מהותי בו.

לעודד יציאה לעבודה

נושא העוני דווקא מדובר בהרחבה בתקופת בחירות. לפי בנק ישראל, 82% ממשקי הבית ב־2017 אינם עניים (שראשיהם בני 25-54) ועם 1.95 מפרנסים במשק בית (כלומר ברובם שני בני הזוג עובדים). 4% ממשקי הבית הם עניים כאשר יש בהם שני מפרנסים, 10% עניים עם מפרנס אחד וב־4% אין אף מפרנס. בעוד ששיעור משקי הבית הערבים עומד על 11%, שיעורם בקרב משקי הבית העניים עם שני מפרנסים ומפרנס אחד עומד על 39% ו־48% בהתאמה. שיעור משקי הבית החרדים באותה קבוצת גיל עמד על 4% אולם שיעורם בקרב משקי הבית העניים עם שני מפרנסים ועם מפרנס אחד עמד על 18% ו־17% בהתאמה.

בבנק ישראל ממליצים לקדם צעדים שיעודדו את השכבות בעלות השכר הנמוך לעבוד, כמו למשל מענק עבודה (מס הכנסה שלילי). בבנק מציינים כי "חשוב שהממשלה תוסיף לתמוך בכדאיותה הכלכלית של היציאה לעבודה, בכל הקבוצות בחברה הישראלית, ובשיפור סיכוייהן של משפחות עובדות לחיות ברווחה כלכלית. אי־השוויון בהכנסה הכלכלית ירד בהדרגה במידה רבה בזכות הגדלת התעסוקה והכנסות העובדים, ויש להמשיך לתמוך במגמה זו. זאת ניתן לעשות דרך שיפור במערכת החינוך למשל".

להעלות את גיל הפרישה

העלאת גיל הפרישה לנשים נשמעת טריוויאלית ביותר כאשר מדברים עם כל כלכלן העוסק בנושא, אולם בכל זאת שר האוצר הנוכחי כחלון סירב לקדם זאת למרות תחינות פקידיו שחששו מהשלכות דחייה נוספת של המהלך. בניתוח שעשה בנק ישראל בדו"ח הוא מצא כי העלאת גיל הפרישה הסטטוטורי (הרשמי) מהווה סמן לתזמון גיל הפרישה ותביא לעלייה בגיל הפרישה בפועל, מה שישפר את החיסכון הפנסיוני של נשים ואת הרווחה הכלכלית שלהן לאחר הפרישה. לפי הממצאים, העלאת גיל הפרישה השפיעה הן על גברים ונשים בעלי השכלה על תיכונית והן על גברים ונשים בעלי השכלה תיכונית או פחותה.

העלאת גיל הפרישה ההדרגתית מ־2004 עד 2009 העלתה את גיל הפרישה לנשים מ־60 ל־62 ולגברים מ־65 ל־67. לפי המחקר, העלאת גיל הפרישה, יחד עם העלייה בתוחלת החיים, הגדילו את ההשתתפות בכוח העבודה בקבוצות הגיל המבוגרות. כך למשל בין 2005 ל־2009 שיעור ההשתתפות של נשים בנות 60–61 גדל ב-9 נקודות האחוז, ושיעור ההשתתפות של גברים בגילאי 65–66 גדל בכ־17 נקודות אחוז.

העלאת גיל הפרישה לנשים היא הכרחית לא רק עבור הנשים עצמם, אלא היא הכרחית בראיה משקית. כל עוד הממשלה לא תעלה את גיל הפרישה, העול על הביטוח הלאומי ועל כוח העבודה הצעיר יותר יהיה כבד יותר. השאלה היא אם לממשלה הבאה יהיה אומץ לגעת בסוגיה המורכבת הזו שתגרור גם ביקורת.

להפחית את הבירוקרטיה

בנוגע לתחרותיות במשק וליוקר המחיה, מציין הבנק כי מנתוני הבנק העולמי עולה שהליך היבוא לישראל ממושך ויקר יותר בהשוואה ליתר מדינות ה־OECD באופן משמעותי. כך, היקף עלויות הבירוקרטיה של היבוא עומד בממוצע על 377 דולר, בעוד שהממוצע ב־OECD עומד על 137 דולר. בעוד שהזמן הדרוש לבירוקרטיה בייבוא עומד על מעל 100 שעות, הממוצע ב־OECD נמוך מ־15 שעות. חסמי סחר ומכסים גבוהים שמאפיינים כל כך את ישראל פוגעים בצמיחה ובפריון של המשק.

הממשלה הנוכחית מדברת על שיפור עשיית העסקים ואף עשתה כמה צעדים בנושא, אבל נראה שהדרך לכך עוד ארוכה.