אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מוסף שבועי 13.6.19 נחומי יפה חרדית, צילום: Egan Jimenez צילום: Egan Jimenez

מוסף כלכליסט

"אומרים לי, 'נחומי, מתי תהיי חילונית?' אבל לא לחילונים ולא לחרדים יש את כל האור"

חרדית שנרשמה בחשאי לאוניברסיטה, בלי לגלות אפילו לבן זוגה; בת למשפחת רבנים מיוחסת שעושה פוסט־דוקטורט אצל כהנמן בפרינסטון; עילוי אקדמי שבולעת בצמא הגות חילונית, אך מקפידה על חינוך חסידי לילדיה; נֶחוּמִי יפֶה אינה נופלת לשום משבצת מוכרת, והיא רוצה שעוד חרדים יעזו כמותה

14.06.2019, 16:54 | קרן צוריאל הררי
ב

גיל 35 היתה לנֶחומי (נחמה) יפֶה הארה. היא אשה חרדית־חסידית, בת למשפחת רבנים פוסקים מכובדת, שהיתה אז מורה בסמינר בית יעקב בירושלים, סמינר הדגל של החברה החרדית. "חשבתי לעצמי, אלוקים, מה מלמדים את הבנות בהיסטוריה כללית? התמקדו במאה ה־18 ובמאה ה־19 - חמשת שלבי האיחוד של איטליה, מדיניות הפנים והחוץ של ביסמארק, ואף מילה על המזרח התיכון וסין המודרנית. חשבתי שזה פשע. איך יכול להיות שאנחנו לא מלמדים את הבנות על השכנים שלהן במזרח התיכון?", היא מספרת בשיחת סקייפ מביתה הנוכחי בשכונת בורו פארק החרדית בברוקלין, ניו יורק. אז היא הצליחה לשכנע את המנהלות, המפקחות והרבנים שתכתוב ספר היסטוריה על המזרח התיכון וממנו תגזור תוכנית לימודים חדשה. היא לא ידעה שהיוזמה הזו תשנה את חייה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"במשך שנה הלכתי בכל שבוע לספרייה הלאומית בגבעת רם. הייתי רואה את הסטודנטים לומדים על הדשא, והנשמה שלי יצאה מקנאה. אז החלטתי שזה עכשיו או אף פעם, נרשמתי והתחלתי ללמוד בלי לספר לאף אחד, כולל בעלי"

"במשך שנה, בכל שבוע ביום החופשי שלי הלכתי לספרייה הלאומית בגבעת רם לחפש מקורות לספר. הספרייה נמצאת בסוף הקמפוס, אז הייתי חוצה אותו הלוך וחזור, קוראת את כל המודעות על ההרצאות, רואה את הסטודנטים יושבים על הדשא ולומדים, והנשמה שלי יצאה מקנאה. רציתי להיות בכל הרצאה ובכל סמינר, ואמרתי לעצמי: 'אלה היו צריכים להיות החיים שלי'. במהלך השנה התגבשה בי ההחלטה שזה עכשיו או אף פעם, ושאני חייבת להגיע לאוניברסיטה. אז זה מה שעשיתי. נרשמתי והתחלתי ללמוד בלי לספר לאף אחד, כולל בעלי".

ילדיה של יפה עם זוכי פרס נובל לכלכלה פרופ ילדיה של יפה עם זוכי פרס נובל לכלכלה פרופ' דני כהנמן (משמאל) ופרופ' אנגוס דייטון, בפרינסטון. "אלוקים רוצה שתפתחו את עצמכם" ילדיה של יפה עם זוכי פרס נובל לכלכלה פרופ

לא סיפרת לבעלך?

"לא. רציתי שיהיה לי את הדין של בדיעבד. יש דברים שמלכתחילה את לא עושה, אבל משהם נעשו הגישה אליהם אחרת. רציתי להיות רשומה לאוניברסיטה, להיות חלק ממנה, ואז להתמודד עם זה".

איך הוא גילה?

"שבועיים וחצי אחרי שהתחילו הלימודים הגיע חשבון בדואר".

את בחורה חכמה, ידעת שהחשבון הזה יגיע.

"לכל אחד יש פאקים", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק. "לא תכננתי להסתיר את זה ממנו, פשוט רציתי לקנות זמן. אמרתי לו, 'רפי, תקשיב, היית צריך לקחת בחשבון שכשאתה נפגש עם בחורה חרדית חסידית שמסתובבת עם ספרים של רב צודק הכהן, ספרי מחשבה עמוקים מאוד, יום אחד היא תסתובב גם עם פרויד'. היה לו קשה מאוד בהתחלה, הוא באמת פחד שאהיה חילונית, אבל בזכות האהבה והפתיחות שלו הוא צלח את זה".

יפה ואביה בפרינסטון. "היו אנשים בקהילה שחשבו שאני אגואיסטית שגורמת לילדיי לסבול. אבל אבא תמיד התגאה בי" יפה ואביה בפרינסטון. "היו אנשים בקהילה שחשבו שאני אגואיסטית שגורמת לילדיי לסבול. אבל אבא תמיד התגאה בי" יפה ואביה בפרינסטון. "היו אנשים בקהילה שחשבו שאני אגואיסטית שגורמת לילדיי לסבול. אבל אבא תמיד התגאה בי"

האוניברסיטה הכירה בלימודים הקודמים שלה והיא נרשמה ישר לתואר שני ביישוב סכסוכים, נזרקת לעולם שבו אושר וייסורים מהתלים אלה באלה. "החודשים הראשונים היו חוויה של אופוריה ושמחה. לשבת בשיעורים ופשוט להתענג. כל מיליון הדברים שחשבתי עליהם ושאלתי את עצמי כל השנים — גיליתי שהמון אנשים חקרו את השאלות האלה וכתבו עליהן. יש ספרות שלמה על שאלות של חברה וצדק. זו היתה חוויה סטודנטיאלית חיובית ומדהימה.

"ומצד שני, זה היה מייסר מאוד. הפגישה הישירה עם העוצמה של התרבות המערבית והאידאולוגיה שלה לא היתה פשוטה. את לא יכולה לספר לעצמך שאלה שטויות לא צודקות, שאין לזה ערך רוחני. ובכל השנה הראשונה הרגשתי שאין לי מילים. כל מיני ערכים שבעיניי יקרים ונכונים, בעיניים חילוניות הם נוראיים. הסתובבתי ימים שלמים בתחושה שאין לי מילים לתרגם את העולם שלי לחברה החילונית. הרגשתי אילמת, ואני אדם ורבלי. זה היה קשה מאוד, אבל צלחתי את זה".

התואר השני התגלגל לעבודת דוקטורט על עוני וזהות בחברה החרדית, שכתבה בהנחיית פרופ' אבנר דה שליט מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ופרופ' עירן הלפרין מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. העבודה עוסקת בשאלה מהו הערך של עוני בחברה החרדית הישראלית מבחינה פילוסופית. היא גילתה שרוב החרדים, אפילו העניים ביותר, לא רואים בעצמם עניים. יש להם תחושה חזקה של מסוגלות, כי לתחושתם הם בחרו בעוני: הבעל לומד, יש להם הרבה ילדים וזה משמח אותם, ולכן הם מוכנים להסתפק במועט מבחינה חומרית. העוני משמש, בין היתר, כלי לניהול הזהות החרדית החיובית מול החברה החילונית בישראל, להבלטת העליונות המוסרית של החרדים. "שני הצדדים מפסידים", היא מסכמת.

אחרי הדוקטורט היה ברור ליפה שאם היא רוצה להמשיך לקריירה אקדמית, עליה לנסוע לפוסט־דוקטורט בחו"ל. וכך עשתה. כיום היא האישה החרדית הראשונה מישראל שעושה פוסט־דוקטורט בחו"ל, ובאחת המסגרות היוקרתיות והנחשבות בעולם: אוניברסיטת פרינסטון, במרכז כהנמן־טרייסמן (בראשות זוכה פרס נובל פרופ' דני כהנמן) למדע ומדיניות ציבורית התנהגותיים. בהמשך למחקר שלה בארץ, יפה חוקרת איך זהות, נורמות חברתיות וסמכות משחקות תפקיד בעוני של החרדים בארצות הברית, ומשווה זאת לקהילה החרדית בארץ.

"כל כך הרבה אנשים באוניברסיטה אמרו לי, 'נחומי, מתי תהיי חילונית? מתי תעברי לצד שלנו?'", היא מספרת. "שמעתי את זה שוב ושוב מאנשים שרצו לחזק את הזהות שלהם, את תחושת המוסריות של החברה החילונית; שמי שפוגע באור החילוני נהיה חילוני. אבל לא לכם ולא לנו יש את כל האור.

"קל להיות חרדי ולהגיד שחילוניות זו פריצות וחוסר ערכים, או להיות חילוני ולהגיד שהחרדים פרזיטים. אך יש מעלה רוחנית בשילוב שני העולמות. ומכיוון שנשים מקבלות חינוך פתוח יותר, הן יכולות להיות גשר בין שני הצדדים"

"מאוד קל להיות בצד אחד ולבקר את הצד האחר: להיות בצד החרדי ולהגיד שחילוניות זו חברה של תאוות, פריצות וחוסר ערכים, ולהיות בצד החילוני ולהגיד שהחרדים פרזיטים ומדירי נשים. שניהם שקריים וחלקיים. אם חרדים יקראו את הכתבה הזו ויגידו 'אני רוצה לעשות את זה', אני רוצה שיבינו שבסוף התהליך הם לא יהיו חילונים; שאפשר גם וגם ויש בזה מעלה רוחנית. אם חרדים לא יגיעו לאוניברסיטה, החברה הישראלית תפסיד. יש כל כך הרבה אהבה ללימוד בחברה החרדית, אפשר לתרגם את זה לחברה יותר צודקת ושוויונית ולכלכלה יותר בריאה. ההון של החברה החרדית יכול להיות תרומה למדינה. האוניברסיטאות צריכות להשקיע מאמץ בכך שהסטודנטים יישארו חרדים ויעזרו להם לנהל את המציאות המורכבת הזו".

צאצאית לשושלת מתנגדים

קשה שלא להתאהב בנחומי יפה (42). גם מבעד למסך המחשב המגורען הכריזמה שלה נוצצת. הכל בה מפתיע: השפה, הפתיחות, הנוחות שבה היא חיה בעולם החרדי ובעולם האקדמי, והדיוק שבו היום, אחרי שבע שנות תרגול, היא מצליחה לתרגם עולם אחד בפני העולם האחר. היא מדברת בקצב מהיר, מחודד, מעורר מחשבה ומתובל בהמון פרצי צחוק מתגלגלים שעלולים להטעות לחשוב שהכל בא לה בקלות. אבל היו לה הרבה רגעי התמודדות לא פשוטים, כבר מילדות.

היא נולדה בחיפה, בת למשפחה רבנית חרדית עם 'יִיחֶס'. "שמי מלפני הנישואים הוא מלוביצקי — זה מותג, אבל אנחנו ממשפחת הלברשטם, שהיא משפחה רבנית מאוד. וזה דבר שיכול לעבוד גם נגדי, לא רק בעדי. אנשים מהמשפחה אמרו לי, נכדה של כאלה ‘סבות’ מסתובבת במקום של גויים? ואני אומרת, חלק מהרבנים האלו היו ממשפחות ליטאיות והפכו לחסידים. אנשים שעושים דברים חוטפים התנגדות וזה מה שה'סבות' שלי עשו. אז אני ממש הנכדה שלהם, אם אני עושה מה שהם עשו".

אחד מזיכרונות הילדות החזקים והמעצבים ביותר שלה קשור לשבתות שבהן אביה היה לוקח אותה לתפילה בבית הכנסת עד גיל שמונה, שנחשב יחסית מאוחר. "אני זוכרת שאחרי התפילה הקהילה היתה נחצית לשניים, והרֶבֶּה היה עובר ואומר לכל אחד 'גִיט שַאבֶּס', וגם לי. אני זוכרת איך הרגשתי בכל הגוף שהשבת יורדת עליי. זו החוויה הראשונית שלי, שאני יכולה להיות במרחבים שהם לא שלי וטוב לי שם ובטוח".

זה גם בזכות אבא שלך.

"לאבא שלי יש חלק גדול בסיפור של ההתפתחות הרוחנית והלימודית שלי. הוא תמיד היה אומר, 'ווי, חבל שאת לא בן, היית יכולה להיות רב גדול'. לפחות פעם בחודש הייתי שומעת את זה, והיום אני אומרת 'איזה מזל שאני לא בן'. מכיוון שאני לא בן אני יכולה להיות חוקרת. הבנות בחברה החרדית נמצאות בעולם של רשות, לא של חובה. בדרך כלל רואים את החיסרון בזה, אבל יש לזה הרבה מעלות: אנחנו לומדות לימודי ליבה מלאים וחשופות יותר לעולם. זה אפשר לי להתפתח למקום שבו אני כיום".

לאחר שמשפחתה עברה לירושלים, הוריה של יפה התגרשו. "הגירושים היו יפים ומכובדים מאוד", היא נזכרת. "היינו הילדות היחידות בבית הספר שההורים שלהן התגרשו, אבל היחס כלפינו היה חיובי. היינו בנות פופולריות מאוד, חברות של הבנות הכי נחשבות מהמשפחות הכי נחשבות. ביקורת קיבלנו דווקא מבני משפחה, כל מיני דודים ובני דודים, שזה הרס להם את המיתוג ואת ה'יִיחֶס'. אם היינו נפגשים ברחוב, לא אמרו לנו שלום, שלא יראו שאנחנו משפחה. ואני והאחיות שלי תמיד צחקנו על זה. היינו בנות 12, 14, ואמרנו, 'איזה סתומות. אין להן זהות של עצמן, כל מה שיש להן זה הייחוס'. אולי שם התחילה ההתעניינות שלי בפסיכולוגיה חברתית, בתפיסה של הזהות שלך באופן אישי ומה החברה והמשפחה עשו לה".

בהמשך נאלצו ההורים גם להתמודד עם הילדה שלהם, שהיתה חכמה ושאלה יותר מדי שאלות קשות. "הייתי ילדה סקרנית מאוד, היתה לי מחשבה עצמאית, אהבתי מאוד לקרוא וגם קראתי ספרים חילוניים. אמא שלי פחדה שאתקלקל. אמרה לי, 'נחומי, את חכמה מדי, זה לא יעשה לך טוב בחיים'. זה עשה לי מאוד טוב בחיים, אבל זה לא עשה אותם קלים", היא צוחקת.

יפה היתה נערה מרדנית. היא לא אהבה את הלימודים בסמינר בית יעקב, לא הגיעה לכל השיעורים, ונבחנה רק במקצועות שעניינו אותה ("ואז הוצאתי ציונים טובים"). "המרדנות שלי היתה מאוד מוחזקת, כי לא רציתי לצער את הוריי וגם לא את המורות". למזלה, בסמינר העלימו עין והיא למדה לבדה תורה. "אני מרגישה שנולדתי חרדית, אבל בחרתי לחזור בתשובה בתוך החברה החרדית. למדתי תורה לבד, ודרך לימוד הקאנון היהודי עברתי תהליך של אימוץ והפנמה שבסוף גורם לך לבעלות על הדרך שלך. אני מרגישה שזכיתי".

זה הוביל אותה לתחנה הבאה בחייה, בגיל התיכון: Gateshead, בית ספר בינלאומי יוקרתי לבנות חרדיות, שממוקם בעיר בעלת אותו שם באנגליה. "זה בית ספר חרדי מאוד ולומדים שם רק תורה במתכונת של ישיבה. אבא שלי עשה מאמץ כלכלי מיוחד בשביל שאלמד שם, כי הרגיש שזה הדבר הנכון עבורי".

את הלימודים בגייטסהד יפה אהבה. בין השאר, היא שימשה שם פוסקת, תפקיד שניתן לילדה שיודעת הכי הרבה הלכה ומשיבה לשאלות שמתעוררות בקרב הבנות. "זה תפקיד מעצים מאוד שאומר 'אז מה אם את ילדה בת 18, תכל'ס את יכולה לפסוק הלכה'. ואחד הטריקים הגדולים שם הוא שבלימודים לא שמים הרבה דגש על הפן הטכני, אלא על הממד הרוחני: איפה זה פוגש אותך ברמה הרוחנית ואיך את מפתחת את העולם הרוחני שלך". היא החליטה שכשתחזור לארץ תהיה מורה, וכך תלמד את הבנות בסמינר.

יפה חזרה לארץ בגיל 20, היישר לשוק השידוכים. אבל בניגוד לאחיות, לחברות ולבנות־הדודות שלה, שנישאו בגיל 18 לבחור הראשון שפגשו, היא נפגשה עם 13 בחורים. "תהליך השידוכים היה קשה, כי כמו שאת יכולה לדמיין, היו לי הרבה דרישות", היא צוחקת. "רציתי מישהו שיכול להיות פרטנר, שאוכל לדבר איתו, שלא יפחד ממני. שיהיה תלמיד חכם שיודע לפחות כמוני ועדיף יותר. ואז פגשתי את בעלי, בחור דתי־לאומי ש'נשרף', מה שנקרא, ונהיה חרדי וחסידי, ויש לו בעלות על היהדות שלו. הוא קצת פחד, אבל בסוף התחתן איתי, מסכן", היא צוחקת. בשל קשיים, יש להם "רק שלושה ילדים (בן 18, בת 15 ובן 14), אבל אלוקים פינק אותי עם ילדים פצצות. ילדים שלומדים טוב, עם אישיות מעניינת ועם כוח נפשי".

בני ברק. "הקהילה בארץ אידיאליסטית הרבה יותר. הם מוכנים להסתפק במועט כי הם חשים שיש לזה ערך" (המצולמים לא קשורים לכתבה), צילום: עמית שעל בני ברק. "הקהילה בארץ אידיאליסטית הרבה יותר. הם מוכנים להסתפק במועט כי הם חשים שיש לזה ערך" (המצולמים לא קשורים לכתבה) | צילום: עמית שעל בני ברק. "הקהילה בארץ אידיאליסטית הרבה יותר. הם מוכנים להסתפק במועט כי הם חשים שיש לזה ערך" (המצולמים לא קשורים לכתבה), צילום: עמית שעל

אתגרי ההגירה הכפולה

בדיוק כפי שתכננה, יפה היתה מורה של תלמידות י"א וי"ב בסמינר בית יעקב, ואהבה מאוד את ההוראה והתלמידות. ואז החליטה שהגיע הזמן לשנות את תוכנית הלימודים בהיסטוריה — החלטה שהסתיימה בדוקטורט באוניברסיטה העברית. זה נשמע קל ופשוט, אך היה כרוך במאמצים רבים. "יש כל כך הרבה דברים שאת לא יודעת שאין לך. זו הגירה כפולה, שהיא גם תרבותית, כי אתה לא מכיר את החברה החילונית, וגם למרחב אקדמי, שיש לו שפה משלו".

את יכולה לתת דוגמה?

"בשנה הראשונה עשיתי קורס וקיבלתי ציון 88 כי לא הבנתי את ההוראה של העבודה ומאוד הצטערתי. ולא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא לערער, כי זה לא קיים בבתי ספר חרדיים. בגלל כזה דבר פשוט שלא ידעתי, הממוצע שלי ירד ב־3 נקודות, לא חבל?

"הייתי צריכה שאנשים יהיו מספיק נדיבים כדי להסביר לי הרבה דברים שלא ידעתי. למזלי, היו לי מנחים מעולים ורגישים, כמו אבנר ועירן, שהבינו שאם הם רוצים לשלב אותי, הם צריכים להשקיע יותר. היתה להם הרבה עבודה מיוחדת איתי, יותר מסטודנטית רגילה".

"הפגישה הישירה באוניברסיטה עם העוצמה של התרבות המערבית היתה מייסרת. את לא יכולה לספר לעצמך שאלה שטויות ללא ערך רוחני. וכל מיני ערכים שבעיניי יקרים ונכונים, בעיניים חילוניות הם נוראיים. הרגשתי אילמת"

יפה ידעה שהתחנה הבאה שלה תהיה פוסט־דוקטורט בחו"ל. כמה פורצת גבולות המחשבה הזו, שאשה חרדית מישראל תצא לראשונה ללימודי פוסט־דוקטורט בחו"ל, אצל הגויים, ותגרור אחריה את משפחתה. וכמו עם ההחלטות האמיצות הקודמות שלה, היא עשתה שיעורים בדקדקנות: קודם חיפשה את האזור בארצות הברית שבו תוכל להמשיך לתת לילדים שלה חינוך חסידי־חרדי כמו בירושלים (שכונת בורו פארק בברוקלין), אחר כך את האוניברסיטה הכי טובה באזור (פרינסטון) ולבסוף משרה.

הדברים הסתדרו היטב: מרצה מפרינסטון שביקר באוניברסיטה העברית שמע אותה מרצה בכנס והציע את עזרתו, ובמקביל היא פנתה לפרופ' אלדר שפיר, מחוקרי העוני הגדולים בעולם שמנהל את מרכז כהנמן־טרייסמן. "במהלך הדוקטורט נחשפתי לעבודה של אלדר וצחקתי עם עירן שיום אחד אעבוד איתו. כנראה אלוקים הקשיב".

על האתגרים הקשים של משפחה שמהגרת נוספו לה האתגרים הייחודיים למשפחה חרדית שמהגרת. "המעבר היה קשה מאוד בכל קנה מידה — מקצועי, אישי, משפחתי וזוגי", היא נזכרת. "היתה ריאקציה של החברה, שכאילו אני אגואיסטית שמעבירה את כל המשפחה וגורמת לסבל נורא של הילדים שלי בשביל הקריירה שלי. יש לי שלוש בנות דודות שמנהלות בתי ספר גדולים של חסידות סאטמר עם 3,000 תלמידות, ואפילו הן הסתכלו עליי כמו משוגעת".

היו גם אתגרים אישיים: בנה הבכור נשאר בארץ בישיבה, "כי תורה לומדים בארץ ישראל", ובעלה בדיוק קיבל תפקיד מצוין בהכשרת רבנים שהוא לא רצה לוותר עליו, ולכן היא עברה עם שני הילדים הצעירים לבד, ובעלה הצטרף בהמשך. גם היום הוא מדלג הרבה בין שתי המדינות.

ויש את אתגרי ההסתגלות והגעגועים. "התחלנו בקהילה חרדית לא חסידית, שלא התאימה לנו. בשביל הילדים שלי זה כמו לעבור מבית ספר חרדי לדתי־לאומי. והיה המרחק מהמשפחה והשפה. ואת יודעת, להגיע לפרינסטון ולעבוד עם כל החוקרים המפונפנים האלה זה מפחיד. כל הנשים חוות את תסמונת המתחזה, זה דבר אמיתי, ואצלי עוד יותר. שאלתי את עצמי מה אחרים למדו שאני לא יודעת. בהתחלה היתה שם המון בהלה". לזה צריך להוסיף את העומס הכלכלי כי פוסט־דוקטורט, היא אומרת, זה לעשירים. "לרוב האנשים שנמצאים פה יותר משנה יש משפחה שתומכת בהם. אני קיבלתי את המלגה הכי נדיבה בשוק המלגות, והיא נגמרה לי בתוך כמה חודשים. האוניברסיטה העברית נחלצה לעזרתי ונתנה לי מלגה מיוחדת, אבל החיים פה יקרים מאוד".

ואיך המשפחה שלך מקבלת את המעבר?

"אמא שלי נלחצת מכל מה שהוא לא כמו אצל כולם. אז היא תמכה ופרגנה, אבל קצת היססה. האחים שלי מאוד תמכו, ובשנה הראשונה התארגנו ומימנו כרטיסי טיסה כדי שכל פעם מישהו אחר יגיע לעזור לי. אבא שלי גאה בי. כל השנים הוא התעקש למלא כל שאלון שלי. אמרתי לו שהוא הורס את ממוצע הגילאים, והוא אמר שהוא חייב לענות. עכשיו הוא פה, נסע איתי לפרינסטון, בכה והתרגש".

שכונת בורו פארק החרדית, ניו יורק. "האמריקאים לוקחים יותר אחריות על חייהם הפיננסיים, ובארץ יש יותר שכונת בורו פארק החרדית, ניו יורק. "האמריקאים לוקחים יותר אחריות על חייהם הפיננסיים, ובארץ יש יותר 'השם יעזור'" (למצולמים אין קשר לכתבה) | צילום: איי פי שכונת בורו פארק החרדית, ניו יורק. "האמריקאים לוקחים יותר אחריות על חייהם הפיננסיים, ובארץ יש יותר

בין בני ברק לברוקלין

אחרי שהמשפחה עברה לברוקלין, הילדים הסתדרו בבתי הספר שלהם והבהלה של יפה שכחה, היא התמלאה בהתרגשות. היא מעורבת במחקרים שונים על עוני, בין היתר בשיתוף פעולה עם האו"ם, אולם לב המחקר שלה עוסק בעוני בארבע קהילות אמריקאיות חרדיות גדולות ושונות באופיין, בוויליאמסבורג, בורו פארק, פסאיק ולייקווד. התובנות המרתקות שלה אומרות משהו עליהן — וגם עלינו.

"כשהתחלתי לראיין חרדים עניים בארצות הברית חשבתי לעצמי, אתם עניים? ברצינות? הלוואי על החרדים העניים והאומללים שראיינתי בישראל מה שיש לכם. אבל עכשיו אני מבינה שהם מסכנים הרבה יותר".

למה?

"בכל העולם, כולל בישראל, אנשים שמתעשרים עוברים לגור בשכונות של עשירים. בארץ הם עוברים לגור בסביון או ברחובות של העשירים בבני ברק ובירושלים. כאן זה לא קורה. זה אומר שבאותו בלוק לידי גרה משפחה של מיליארדרים ולידם משפחה ענייה אמיתית. הן חיות באותה קהילה ומתנגבות באותה מגבת במקווה. וזה מסביר את העזרה ההדדית המדהימה שיש כאן. בעל המכולת סיפר לי שיש אנשים שצוברים חובות של אלפי דולרים, והעשירים משלמים את החשבונות שלהם. אנשים מקבלים סכומים אדירים, של 50 אלף דולר, כדי לחתן את הילדים, ואם חס וחלילה יש בעיה רפואית, אז הקהילה נחלצת לעזרה. זה הצד היפה, שהוא מדהים.

"בעבודה עם אלדר אני נחשפת לעוני בארצות הברית, והוא מטורף. יש פה אנשים שחיים כמו בהודו, עם עוני חריף. יש 2 מיליון פינויים בכוח של אנשים מבתיהם בכל שנה כי הם לא משלמים שכירות, ובחברה החרדית זה לא קיים. יש עוני אבל מערכת הצדקה ההדדית, מין מדינת רווחה בקטן, מצילה אנשים.

"ומצד שני, זו אמריקה, מקום חומרי מאוד, ואתה חי במציאות שבה בזמן שאתה לא יכול לגמור את החודש, לשכנים שלך יש שני רכבים, הם נוסעים לחופשות כל הזמן, הנשים מכוסות יהלומים, ויש עוזרות בית. הבתים אמנם צנועים מבחוץ, אבל כשאתה נכנס הנשימה נעתקת. זו התמודדות פסיכולוגית קשה וצער גדול".

אולי העוני שונה כי בארצות הברית החרדים עובדים, להבדיל מבארץ.

"לא!", היא פוסקת, "יש לי חדשות בשבילך: משפחה חרדית ממוצעת מקבלת ממדינת ניו יורק או ניו ג'רזי 4,000–6,000 דולר בכל חודש. יש תוכנית שנקראת 'Section 8' ומבוססת על מחקרים שאומרים שמגורים בשכונות מבוססות הם גורם משמעותי למוביליות חברתית. אז המדינה אומרת להורים 'אם תמצאו דירה בשכונה מבוססת אנחנו נשלים לכם את השכירות'. בעלי דירות חוששים להשכיר לאוכלוסיות מורכבות, גם כי יש פיקוח רב של המדינה על הדירות האלו, אבל בעלי בתים חרדים מוכנים לקבל פחות שכר דירה ולעמוד בבדיקות של הממשלה, כדי לאפשר לחרדים לגור בשכונות מבוססות. זה אומר שכל משפחה ענייה מקבלת מהמדינה 2,000–2,500 דולר לחודש לשכירות".

יפה בגיל 17 לצד אביה (במרכז) והרב שלמה זלמן אוריבעך. "אבא תמיד היה אומר, יפה בגיל 17 לצד אביה (במרכז) והרב שלמה זלמן אוריבעך. "אבא תמיד היה אומר, 'חבל שאת לא בן, היית יכולה להיות רב גדול" יפה בגיל 17 לצד אביה (במרכז) והרב שלמה זלמן אוריבעך. "אבא תמיד היה אומר,

"לזה צריך להוסיף סעיף כבד נוסף — שכר לימוד. משפחות חרדיות שולחות את הילדים שלהן למוסדות פרטיים, שעלות שכר הלימוד בהם מתחילה ב־5,000 דולר לשנה, ואצל האורתודוקסים המודרנים יכולה להגיע גם ל־50 אלף דולר לשנה. משפחה עם שבעה ילדים לא יכולה לשלם את זה. "זה מטורף, אי אפשר לעמוד בזה, וזה הולך להיות אחד המשברים הגדולים בעולם האורתודוקסי", אומרת יפה. עם זאת, במדינת ניו יורק התלמידים מקבלים כיסוי של שכר הלימוד עד כיתה י', כך שרוב השנים ההורים אינם מוטרדים ממנו. אם מוסיפים לזה את תלושי המזון, מס הכנסה שלילי ותוכניות נוספות שתומכות בהורים לילדים צעירים, "זה מסתכם ב־4,000–6,000 דולר לחודש למשפחה".

ואם יוצאים לעבוד?

"אז תהיה להם רמת חיים מצוינת וזה שווה להם. זה עוד לא מבוסס מחקרית, אבל אם את יוצאת לעבוד פה, את יכולה ללכת למניקוריסטית כל שבוע, ויהיו לך רכב ועוזרת. זה סיפור אחר".

ומעבר לעניין הכלכלי, אילו עוד הבדלים את רואה בין הקהילות בארץ לאלה שבארצות הברית?

"יש הבדלים גדולים מאוד. הקהילה בארץ הרבה יותר אידיאליסטית. באמריקה תרבות הצריכה מטורפת. זה משוגע. האנשים חומריים מאוד. בארץ יש אנשים עניים מאוד, אבל הם מרגישים שהם חלק מאידיאולוגיה, שהבעל לומד תורה ויש לזה ערך. שהם זכו שיש להם הרבה ילדים ולכן הם מוכנים להסתפק במועט. בארצות הברית עוני כל כך חמור הוא מקרה קיצוני שכמעט לא קיים. האנשים לוקחים יותר אחריות על החיים הפיננסיים שלהם, ובארץ יש יותר 'השם יעזור'.

"דבר נוסף שהפתיע אותי הוא שהיחס של האמריקאים למדינה קל יותר. יש התייחסות קונקרטית למדינה, אבל אין אהבה, ובארץ החרדים אמנם רבים ונלחמים — אבל בסוף יש יותר אהבה למדינה".

"צריך לתמוך בשילוב חרדים"

בימים האחרונים נפלה ההחלטה, ומשפחת יפה תישאר עוד שנה בפרינסטון. יפה תקדיש אותה לסיום איסוף הנתונים למחקר, ניתוח שלהם וכתיבת מאמרים. אולי ספר. מאוד חשוב לה שהמחקר שלה לא יישאר תיאורטי, אלא שתיגזר ממנו מדיניות. אחר כך תחזור לארץ והיא מקווה להשתלב באקדמיה. כשהשיחה שלנו מתגלגלת לשלב הזה, של סיום והסתכלות קדימה, היא נמלאת התרגשות.

"לא ידעתי שיש דברים כאלה ושיש מקומות כמו פרינסטון. לשלוח פוסט־דוקטורנטים לעבוד עם חוקרים בינלאומיים, עם נתונים שמגיעים מ־300 מיליון איש ובעיות מכל מיני מדינות, זו משימה לאומית של מדינת ישראל. זה לא פשוט, אבל זו חוויה ומי שיכול חייב לעשות את זה. והמדינה צריכה לתמוך במי שעובר את המסע הלא פשוט הזה".

"אומרים לי,
 
להאזנה לפודקאסט
לחץ כאן"אומרים לי,

לנשים יש פה תפקיד מיוחד?

"מכיוון שהן מקבלות חינוך פתוח יותר, נשים יכולות להיות גשר בין החברה החילונית לחרדית, והמדינה צריכה לחשוב איך היא יכולה לתת יד ולהעצים אותן. איך בצורה מכבדת ועם ענווה היא רותמת את החרדים לסיפור ההצלחה של כולנו".

זה כולל קמפוסים נפרדים?

"יש מקומות שבלי הפרדה, נשים או גברים לא ילכו לאקדמיה. זו הדרך היחידה, במיוחד עבור חלק מהצעירים. אבל יש מקצועות מסוימים שבהם צריך להתעקש על לימודי המשך מעורבים, כמו פסיכולוגיה. זה חייב להיות ענייני ורגיש, לא שרירותי. החיים מורכבים, המציאות מורכבת וגם המענה צריך להיות מורכב. עשיתי במשפחה פרופגנדה רצינית ללימודים, אח שלי למד מחשבים לתואר ראשון ועכשיו הוא עובד במשרת סטודנט באינטל. הוא לא היה הולך ללימודים מעורבים. אולי עוד כמה שנים זה ישתנה, אבל הצעדים הראשונים צריכים להיות חכמים".

ובינתיים היא מסייעת לחרדיות וחרדים שזקוקים לסיוע בצעדיהם הראשונים בלימודי הדוקטורט. 

הסיפור שלך נותן השראה לא רק לחרדים אלא לכל מי שיש לו חלום שנראה בלתי אפשרי. מה את אומרת להם?

"כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל. את יודעת, כל כך הרבה פעמים אני רוצה דברים וזה כל כך מפחיד עד שאני מרגישה את זה פיזית, כמו ברכבת הרים שמתהפכת, ואת פשוט צריכה להחזיק חזק ולהמשיך. לא לפחד. קראתי מחקרים על חרטה ואנשים יותר מתחרטים על דברים שהם לא עשו מאשר על דברים שהם ניסו ונכשלו בהם. כשיש לכם חלום אל תוותרו עליו. זה לא אומר לוותר על הרוחניות שלכם. הפוך. אלוקים רוצה שתפתחו את עצמכם. ואם תעשו את זה — זה אף פעם לא יהיה נגד הדת ונגד רצון אלוקים. וכשנהיה קשה צריך להחזיק חזק ולהמשיך לחתור. תמשיכו, אל תוותרו. אם אתה לא רב, אתה יכול להיות פרופסור".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות