אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שוב הדיסקו כאן: סרט חדש על המעצב הלסטון צילום: berry berenson

שוב הדיסקו כאן: סרט חדש על המעצב הלסטון

המעצב האמריקאי הגרנדיוזי הלביש את הכוכבים הנוצצים של סטודיו 54. בסרט נחשפים חייו המורכבים ומורשתו

06.08.2019, 08:36 | אדר ריכטר

"זהו זמנה של אמריקה", הוא אולי הציטוט הזכור ביותר מפיו של מעצב האופנה האמריקאי רוי הלסטון בסרט הדוקומנטרי על חייו, והוא מצליח לתמצת את מהות הסרט במשפט אחד.

קראו עוד בכלכליסט

הלסטון ואנג׳ליקה יוסטון. גדול מהחיים, צילום: berry berenson הלסטון ואנג׳ליקה יוסטון. גדול מהחיים | צילום: berry berenson הלסטון ואנג׳ליקה יוסטון. גדול מהחיים, צילום: berry berenson

"הלסטון" בבימויו של פרדריק צ’אנג (״דיור ואני״, המוצג החודש בסינמטקים ובהמשך ב־yes דוקו, מביא את סיפורו של מי שהפך למעצב הבית של סטודיו 54 בשיא ימי הזוהר שלו בשנות השבעים והלביש את כוכביו, בהם ביאנקה ג’אגר ואימן. המינימליזם הנוצץ שיצר כבש פסגות, אך היום, אף שבית האופנה שנושא את שמו קיים, כמעט דבר לא נותר מהמורשת שלו.

הלסטון התחיל את הקריירה ככובען בניו יורק שנסק והתפרסם בעיקר אחרי שעיצב כובע לג׳קלין קנדי והחל להתרועע בסטודיו 54 עם אנדי וורהול ולייזה מינלי. צ׳אנג מתאר את התפתחותו המקצועית והאישית, מהעיצובים הראשונים ועד הקריסה הגדולה, באמצעות קטעי ארכיון ודרך ראיונות רבים שערך עם חברים קרובים ואנשים שעבדו איתו, מדוגמניות ועד מנהלים. כולם מסייעים לצופה להבין את אישיותו המורכבת, את הפרפקציוניזם שלו, בזכותו הפך מילד שגדל באייווה של תקופת היובש (“איש פשוט”, כפי שהגדירה זאת אחייניתו בסרט), לחבר באצולת הסלבס הניו־יורקית של שנות השישים והשבעים.

הסרט מציג את הלסטון כמי שהקדים את זמנו במובנים רבים: הוא נהג לביים צילום של סיטואציות יומיומיות מאחורי הקלעים של התצוגות כפי שעושים כיום ברשתות החברתיות, הביא את האופנה האמריקאית לפריז ואת הקוטור הצרפתי לסטייל האמריקאי, ויזם שיתוף פעולה עם רשת החנויות הפופולרית ג’יי. סי. פני (מהלך שעליו ספג ביקורת בזמנו וכיום נפוץ מאוד בקרב מותגי יוקרה). הלסטון היה מהמעצבים הראשונים שנכנסו לשוק הסיני, ומהראשונים שמכרו את שם המותג שלהם בעודם בחיים (עוד מהלך שזעזע את תעשיית האופנה והיום הוא מקובל). הוא היה מהבודדים שקידם בזמנו דוגמניות שחורות, ומידות גדולות, והפך למעצב אופנה שהוא גם סלב.

הסרט מסתיים בתום שעתיים עם מותו ממחלת האיידס ב־1990. אפשר היה לערוך את התסריט יותר בקפידה, להדק אותו ולייצר ממנו סרט של שעה. מנגד, אין ספק שזה ממש לא ״הלסטוני״ לעשות את זה, שהרי אם ביימת סרט בן שעה בלבד על רוי הלסטון, כנראה שלא הבנת על מה הסרט – איש גדול מהחיים, אישיות פומפוזית, ומעצב שרצה להלביש את כל העולם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות