אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ביקורת סרט: זה לא זה צילום: © Warner Bros. Ent. All Rights Reserved.

ביקורת סרט: זה לא זה

“זה 2” לא מתקרב לגדוּלה של קודמו. הוא ארוך מדי וממוחזר מדי, מה שגורם לו לאבד כל זכר לאימה

08.09.2019, 08:04 | יאיר רוה

הדבר הכי מפחיד ב”זה: חלק 2” הוא האורך שלו: 169 דקות. תוסיפו 20 דקות של פרסומות וטריילרים, ולעתים עוד שבע דקות הפסקה, ואתם לכודים בסרט אימה של שלוש שעות וחצי. חייבים להכניס את זה לחוקי הז’אנר: סרט אימה לא יכול להימשך יותר מ־100 דקות. יותר ארוך מזה והאימה מפסיקה להפחיד והופכת להצקה, כמו ציפורניים חורקות על לוח, החוקיות של רגעי האימה ותחבולותיהם נהיות רפיטטיביות ומלאכותיות.

קראו עוד בכלכליסט

“זה 2”. כל מה שהיה הגיוני כשהגיבורים היו בני 13 הפך למופרך כשהם בני 30, צילום: © Warner Bros. Ent. All Rights Reserved. “זה 2”. כל מה שהיה הגיוני כשהגיבורים היו בני 13 הפך למופרך כשהם בני 30 | צילום: © Warner Bros. Ent. All Rights Reserved. “זה 2”. כל מה שהיה הגיוני כשהגיבורים היו בני 13 הפך למופרך כשהם בני 30, צילום: © Warner Bros. Ent. All Rights Reserved.

הסרט הראשון “זה” מלפני שנתיים היה באורך שעתיים וחצי, אז מה כבר הביג דיל סביב 20 הדקות האלה, אתם שואלים? זה העניין. כשהסרט מצוין, שעתיים וחצי עוברות מהר; כשהסרט איום, שלוש שעות הופכות למועקה גדולה עם מעט מאוד רגעים מתגמלים.

“זה”, עיבוד קולנועי לחצי מספרו עב הכרס של סטיבן קינג מ־1986, הפך להצלחת ענק מוצדקת לחלוטין. הספר והסרט עוסקים בליצן רצחני בשם פניווייז, יציר הגיהינום שניזון מפחדם של ילדים וכך צד אותם. שבעת גיבורי הסיפור מתמודדים עם כל מה שמבעית אותם בגיל 13: אהבה ראשונה, הורים מתעללים, בריונות, זרות, זהות מינית. “זה” היה דימוי נפלא לסערת הרגשות של גיל ההתבגרות והומאז’ נפלא לסרטי שנות השמונים, תור הזהב של סרטי הנעורים, והוא גם היה סרט אימה שבוחן את השפה: מתאר את ה”זה”, את הדבר שאין מילה מדויקת עבורו.

סרט ההמשך החפוז והמגושם מעבד את החצי השני של הספר, שהוא למעשה ה”בשבילה גיבורים עפים” של סטיבן קינג, תקופות בחיים של חבורה שבסיס החיבור שלה הוא האהבה שלהם לנערה אחת. 27 שנה אחר כך, הילדים שהתבגרו והדחיקו את הסיוטים שחוו מוזעקים בחזרה לעיירת הולדתם כשפניווייז חוזר, עכשיו מגלמים אותם ג’סיקה צ’סטיין, ג’יימס מקאבוי, ביל היידר ועוד שלושה אלמונים.

נאמנים לברית שהם כרתו בילדותם, הם צריכים להילחם בליצן כמבוגרים, שהחיים עבורם הם כישלון או העמדת פנים, חיים שבהם הם ממחזרים בזוגיות ובעבודה את מערכות היחסים המשפחתיות הרעילות שבתוכן גדלו. אבל כל מה שעבד נהדר בסרט הראשון לא קיים יותר בסרט השני: הנוסטלגיה לשנות השמונים, המחוות הקולנועיות, הטיפול הרגיש בנפש האדם, הנגיעות המדויקות בפחדים אוניברסליים. כל מה שהיה הגיוני ומעורר הזדהות כשהגיבורים היו בני 13 הופך להיות מופרך ומתסכל כשהגיבורים הם בני 30. וכשהסרט מנסה לעקוב אחרי שש דמויות, ולהציג איך כל אחת מהן פוגשת את פניווייז ומפלצותיו, אנחנו מקבלים שש סצנות זהות שמדללות כל אפקטיביות לבהלה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות