דור ה-y הפך את פירמידת הצרכים

ילדי שנות השמונים שומעים ללא הרף את הטענות על כך שאנחנו "מפונקים", "בזבזנים" או "חסרי אחריות". איך הגענו למצב הזה? אני רוצה להציע הסבר שיפשט הכל.

מי שנולד בשנות השמונים שומע לא פעם טענות בסגנון של: "איך תקנה דירה אם אתה כל הזמן בחו"ל?", "אתה מובטל חודשיים, למה אתה רץ לשדרג את הטלפון?". אכן, באמת נשמע מאוד מוזר שאנשים שאין להם לחם, הולכים ישר לשמנת.

רובנו מכירים את תאוריית פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, שמסבירה את העניין באופן פשוט:  

כדי לשרוד, כל אדם חייב למלא צרכים פיזיים כמו מזון, מים, חמצן. רק כשהוא משיג את המעט הזה, הוא יכול להשיג את הצורך השני: אמצעים שמספקים ביטחון כמו קורת גג, בטיחות ויציבות נפשית או פיזית.

בשלב השלישי נמצאים צורכי השייכות והאהבה. כל אדם שואף להשתייך לקבוצה אנושית כלשהי ולהיות חלק ממנה. בשלב הרביעי נמצאים צורכי ההערכה: הצורך בהישגים,בהערכה, ביוקרה ובכוח.

בשלב החמישי והגבוה ביותר נמצא המימוש העצמי. ניצול מלוא הפוטנציאל שיש לאדם, כלומר מימוש כל היכולות הנמצאות בו.

ככה אנשים חיו במשך מאות שנים, לעולם הזה נולדו ההורים והסבים שלנו, ואפילו אנחנו. אבל זה כבר לא העולם שלנו, חברת השפע הפכה את הפירמידה על ראשה.

על מנת להתרכז בעניין, נניח שנוציא מהמשוואה את העניין הבסיסי שקשור בחיים עצמם: אוכל, מזון ומים. כעת נבחן את אותה הפרמידה מחדש.

הצורך ההישרדותי הראשון במאה העשרים ואחת הוא המימוש העצמי. לפני שנבקש הגנה והשתייכות, אנחנו צריכים להתממש. על כן, כל אחד חייב להיות מראש פתית שלג - אדם יחיד ומיוחד מאין כמוהו. אנחנו מחונכים לכך כבר מהגן.

ברשתות החברתיות כל אחד יכול להפוך את עצמו לאושיה. בעולם התעסוקה אנחנו חייבים להיות מראש הטובים ביותר, להתמקצע באופן שיהפוך אותנו לסחורה המבוקשת.

בשלב השני, לאחר שהגדרנו את עצמנו אנחנו זקוקים להערכה, שמתבטאת בשיתופים או בלייקים שמעניקים פידבק מיידי.

רק בשלב השלישי אנחנו יכולים להתפנות לחברה שמסביבנו, לקהילות שאנחנו חלק מהן, למשפחות שמקיפות אותנו. זה נשמע לכם מוזר? שבו עם המשפחה לאכול, וחכו שהטלפון יצלצל בזמן שאמא שלכם מדברת. יש סיכוי שאולי לא תענו לשיחה, אבל אם זה הבוס מה הסיכוי שתסננו אותו?.

השלב הרביעי הוא השלב של היציבות. מה שהיה הנדבך הבסיסי ביותר עבור דורות הפך בקרב דור ה-Y למדע בדיוני.

אנחנו מנהלים, במודע, אורח חיים לא בריא, כי הוא היחידי שמתאים לקצב החיים שלנו. יתרה מכך, איזו יציבות יכולה להיות בעולם שבו אין משמעות לוותק? כיום אף אחד מתחת לגיל ארבעים אינו יכול לדעת כמה תהיה שווה הפנסיה שלו כשיגיע לפרישה. דירה ממוצעת עולה כמו 150 משכורות, ולמעשה אף אחד מאיתנו לא יודע איפה הוא יהיה בעוד חמש שנים, והאם המקצוע שלו יהיה קיים או שיוחלף בתוכנת מחשב.

השינוי הזה גרם לכך שלדור שלם אין לנו בשביל מה לחסוך ולהשקיע.

חיסכון בבתי קפה לא מבטיח רכישת דירה, ושני תארים שניים לא יכולים להגן מפני חרפת שכר מינימום. מה שנתפס בתור 'נהנתנות' בקרב דור ה-Y הוא למעשה זעקה לעזרה, כי החיים הפכו לאווירת סוף קורס. זה לא שאנחנו חיים 'כאילו אין מחר', אנחנו חיים 'בגלל שאין מחר'.  

מור דיעי חנני הוא פודקאסטר, חוקר תרבות ומרצה על דור ה-Y