הקופה של מצלמות המהירות: כ-600 מיליון שקל בארבע שנים

מערכת מצלמות הא3, המשמשת את המשטרה לאכיפה אוטומטית של מהירות ונסיעה ברמזור אדום, הכניסה לקופת המדינה כמעט 600 מיליון שקל ב־4 השנים האחרונות. כך עולה מנתונים שמסרה משטרת ישראל.

כמה כסף המשטרה עשתה מכל עבירה? לחצו כאן

במהלך התקופה הושבתו המצלמות לשנה, בעקבות קביעת בית משפט כי אינן אמינות, ומהנתונים עולה כי ההשבתה פגעה קשות בהכנסות. בעבר נחשף כי בתקופת ההשבתה של המצלמות מספר ההרוגים בכבישים דווקא ירד.

עוד עולה כי מאז שובן של המצלמות לפעולה ביולי האחרון שינתה המשטרה את מדיניות האכיפה שלה באופן שהגדיל מאוד את ההכנסות, והפחית את משפטי התעבורה. כך, למשל, רוב הכסף בחודשים האחרונים – 84 מיליון שקל מתוך כ־105 מיליון – הגיע מקנסות שניתנו לנהגים על עצירה באור אדום אחרי קו העצירה, עבירה שלא נאכפה בעבר.

יודגש שמדובר בנתונים שהמשטרה סירבה לחשוף בעבר – גם בדיונים בכנסת על יעילות מצלמות המהירות של "פרויקט א3" – והם נמסרו רק לבקשת התנועה לחופש המידע. לדברי מנכ"לית התנועה, עו"ד רחל אדרי, "המענה המפורט מראה שוב את איכות המידע שיש למשטרה, וכמה חשוב שהיא תפרסמו באופן יזום. רק על בסיסו ניתן לקיים דיון מהותי במדיניות האכיפה בתחום התנועה, ובתחומים אחרים כמו פשיעה. אנו מקווים שבקרוב מידע רב ככל הניתן יהיה זמין לאזרחים בלחיצת כפתור וביוזמת המשטרה".

המידע שסופק אינו מלא. המשטרה מסרה רק מידע על מספר הדוחות שהמצלמות הפיקו, וגובה הקנס שהניב כל אחד מהם. חלק מהעבירות – אלפים – הן כאלו שהגדרת הקנס שלהן היא "הזמנה לדין", כלומר עבירה חמורה שכפופה לקנס גבוה, שלא ניתן לפרטו משום שהוא נתון לשיקול דעת בית המשפט, אף שייתכן מצב בו נאשם מערער על הקנס והעבירה.

כך, הנתונים על גובה הקנסות שהניבו המצלמות עשויים להיות גבוהים בהרבה משום שאינם כוללים את הסכומים שהכניסו עברייני מהירות "כבדים", בהנחה שהורשעו, כפי שלרוב קורה. במשטרה גם סירבו למסור מידע על מיקומי המצלמות שמפיקות הכי הרבה דוחות – אולי מחשש שהנתונים הללו יוצלבו עם נתוני הכבישים המסוכנים, ויתברר שאין הרבה קשר בין קניסת נהגים לבטיחות בדרכים.

עבר מפוקפק

ב־2013 החל לפעול פרויקט האכיפה השאפתני א3, הכולל רשת מצלמות של גאטסומטר ההולנדית ותשתית הפעלה בניהול מלם תים הישראלית. מצלמות אלה מתעדות שתי עבירות: נסיעה במהירות מופרזת, וחציית צומת באור אדום. בשני המקרים הן מתעדות את העבירה על ידי שני "פסי חישה" שמוטמנים בכביש במרחק של כמטר זה מזה, ושעליהם עובר הרכב. עם המעבר על הפסים מחושב פרק הזמן שעבר ודרכו מחושבת המהירות, או, במקרה של רמזור אדום, עצם המעבר.

עד סוף החודש שעבר נפרסו בארץ 202 עמדות מצלמה, בהשקעה מצטברת של מאות מיליוני שקלים. אולם לא כולן פעילות - לפי הערכות רק כ־130 מכילות מצלמה. היתר, בחלקן הן עמדות "דחליל", כלומר קופסאות־דמה ללא יכולת לצלם, ואחרות הן עמדות "שקע־תקע", בעלות הכנה להתקנה עתידית.

באמצע 2018 המשנה לפרקליט המדינה, מומי למברגר, הורה למשטרה להקפיא את השימוש בהן. הסיבה: במשפט האמינות התקדימי, שנוהל אצל השופט יעקב בכר בבית משפט השלום בעכו, בשבתו כבית משפט לתעבורה, התגלו ממצאים חמורים לגבי הכנסת המצלמות לשימוש. בתיק שניהל עו"ד תומר גונן, בסיוע עוה"ד יוסי יעקובי, ערן בר־אור וכפיר דור, מסר ממלא־מקום מנכ"ל מכון התקנים אילן כרמית עדות שקר, וטען שהמכון בדק את המערכת עבור המשטרה לפני שקבע שהיא עומדת בתקן. במשפט התברר שמכשיר אכיפה כל כך מרכזי מעולם לא נבחן באמת.

אחרי כמה שבועות זיכה בכר 16 נהגים שהמערכת זיהתה כנוהגים במהירות מופרזת, וקבע שאמינות המצלמות לא הוכחה. המשטרה לא עירערה על פסק הדין – כדי לא להגיע לערכאה משפטית שבה ייקבע תקדים מחייב – אך מאז נוהגים התובעים המשטרתיים להגיע לפשרה עם נהגים שזומנו למשפט עוד לפני ההקפאה ולהציע להם הרשעה בנהיגה במהירויות נמוכות וענישה מקילה – תמורת ויתור על משפט. המשטרה לא מסרה כמה דוחות נגמרו בפשרה, או הסתיימו בזיכוי בבית המשפט.

ביולי השנה הכריזה המשטרה על החזרת המצלמות לשימוש, באישור הפרקליטות, בטענה שהן נבדקו והוכחו כאמינות בידי הטכניון, וכי בידה חוות דעת המכשירה את הפעלתן.

את הדוח וחוות הדעת מסרבת המשטרה לחשוף לציבור, אך הנתונים שנחשפים כאן מגלים שבשנה האחרונה מקפידה המשטרה לשלוח לנהגים רק דוחות שמעניקים ברירת קנס, ולא מחייבים אותם אוטומטית במשפט, בו הם עלולים להציג את פס"ד בכר ולטעון לחוסר אמינות של המערכת – מחשש לפסיקות נוספות של בית המשפט נגדה.

נעלמו מהסטטיסטיקה

מאז שמצלמות המהירות הנייחות הוחזרו לשימוש בקיץ האחרון הופסקה הנפקת דוחות על נסיעה במהירות גבוהה במיוחד. נתוני התנועה לחופש המידע מגלים כי דווקא העבירה הכי מסוכנת, נהיגה ביותר מ-30 קמ"ש מעל המותר בעיר או יותר מ-50 קמ"ש מהמותר בכביש בינעירוני, הגוררת הזמנה אוטומטית של הנהגים למשפט – נעלמה מסטטיסטיקת הדוחות המשטרתית השנה.

מדובר בעבירה חמורה שמאז 2016 זומנו בגללה למשפט 24 אלף נהגים, אך דווקא מאז הכריזה המשטרה על החזרת מערך ה־א3 לשימוש ביולי לא הנפיקו המצלמות דוחות כאלו. זאת לעומת כמעט 50 אלף דוחות חמורים פחות שנשלחו לנהגים, על סך 250 עד 1,500 שקל, וכוללים כולם קנס ללא חובת משפט. האם נהגי ישראל האטו בבת אחת, או שהמשטרה מנסה להימנע מלחייבם להתייצב בבית משפט בגלל הדוחות שהנפיקה המערכת?

על רקע הקפאת הדוחות על עבירות קשות בולט הזינוק בדוחות על הרמה הנמוכה ביותר של עבירת מהירות, חריגה של פחות מ־20 קמ"ש מחוץ לעיר, עליה ניתנו השנה כ־28 אלף דוחות אוטומטיים בשווי 7 מיליון שקל. זהו מספר שיא של דוחות אלה, המוכיח שהמשטרה הורידה את רף אכיפת המהירות במצלמות. זאת אף שמדובר בעבירה קלה יחסית, שלא צמחייבת אפילו בנקודות חובה.

עו"ד גונן אמר אתמול: "ניכר שהמשטרה מעדיפה נהגים שישלמו קנסות, ולא ייכנסו לעימות בבית משפט. היא ממשיכה להתעלם מפסיקת השופט בכר לפיה לא הוכחה אמינות המצלמות, וממשיכה להשתמש בהן, אף שמאז השבתן לשימוש זינק מספר ההרוגים בכבישים במקום לרדת".

עוד נתון מטריד: מצלמות המהירות ממעטות להנפיק דוחות למשאיות במשקל 12 טון ומעלה, למרות חלקן הגבוה יחסית למספרן בתאונות קטלניות. בעבירה של נסיעת משאיות בינוניות/כבדות בחריגה של 31 קמ"ש, המקנה זימון אוטומטי למשפט, ניתנו ב־2016 אפס דוחות. ב־2017 ניתנו 22 דוחות, ובשנתיים שחלפו מאז שוב אפס. אולי נהגי המשאיות התחילו פתאום לשמור על חוקי התנועה.

אלפי דוחות בוטלו

ועוד נתונים מסתתרים בדוחות המשטרה. ראשית, בנוגע לביטול דוחות. 2017, מתברר, הייתה שנת שיא לביטולי דוחות מצלמות מהירות, יותר מ-14 אלף, גם בשל ערעורים שהוגשו לבתי המשפט. שנית, לגבי מצלמות האכיפה בנתיב התחבורה הציבורית שבאיילון, שעד להפעלת "נתיב פלוס" השתמשו במערך הא3 להנפקת דוחות לרכבים פרטיים שנסעו בו בשעות אסורות. ב־2016, שבה נכנסו המצלמות האלה לפעולה, נרשמו רק 63 דוחות. ב־2017 המספר זינק ל־4,452. בשנה שלאחר מכן חלה ירידה ל־1,600, והשנה נרשמו רק 89 דוחות.