אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מהתנ"ך לימינו: עצמאות המשפט, רצון העם, גזענות, שוחד וזעקת החפות צילום: עמית שעל

מהתנ"ך לימינו: עצמאות המשפט, רצון העם, גזענות, שוחד וזעקת החפות

ספר חדש של שופטת העליון פרופ' דפנה ברק־ארז מציג דילמות תנ"כיות במשקפי המשפט הישראלי. כמובן שברק־ארז אינה מרמזת לאקטואליה החמה, אבל ענייני נתניהו קופצים לעתים מעצמם מבין השורות

07.01.2020, 08:09 | משה גורלי
1. דיקטטורת הרוב

סדום ועמורה נכחדו בגלל "הגישה הפנימית ההומוגנית"

"שליטה המבטאת את רצון העם היא עיקרון חשוב", כותבת דפנה ברק־ארז, "אך אינה יכולה להיות עיקרון יחיד. כל שיטת משפט צריכה להיזהר מ'עריצות הרוב', כלומר להיות מחויבת גם לעקרונות צדק בסיסיים המגבילים את הרוב ושומרים על זכויות המיעוט".

קראו עוד בכלכליסט

פרופ' ברק־ארז, שופטת בית המשפט העליון, כותבת את הדברים האלה בספרה החדש "לקרוא משפטים בתנ"ך" (הוצאת ידיעות אחרונות), שכותרת המשנה שלו "על צדק תנ"כי ומשפט ישראלי" מעידה על תוכנו: הארת סוגיות בתנ"ך שמתכתבות עם זוויות משפטיות בשישה נושאים – סדרי שלטון, שפיטה ושופטים, זכויות אדם וצדק חברתי, דיני עונשין, משפט אזרחי, דיני משפחה וירושה.

ומאין נלקח הציטוט האקטואלי שמגביל את "רצון העם"? מפרשת סדום ועמורה שמפרנסת מספר סוגיות בספר, אבל שובצה גם לפרק "סדרי שלטון". לפי ברק־ארז, המאפיין הגדול של סדום הוא "הגישה הפנימית ההומוגנית", "הסכמה חברתית מלאה באשר לגישה הראויה לניהול העיר". מתברר שגישה זו מסוכנת מפני שהיא "עלולה להוביל לדיקטטורה המקדמת חוקי רשע". התנ"ך אינו מרחיב בפירוט פשעיהם, שחיתותם ועוולותיהם של אנשי סדום ועמורה. הנרטיב הזכור מהסיפור הוא המשא ומתן על מספר האוחזים ב"דעת מיעוט" – הצדיקים שבכוחם להציל את העיר שנידונה למחיקה. גם בגלל פשעיה, אבל בעיקר בגלל דיקטטורת "רצון העם". עובדה, כותבת המחברת: "רק סדום ועמורה" - ולא אף מקום אחר שבו נעשו מעשי עוולה – נהפכו ונמחקו מעל פני האדמה".

2. הגזענות ועונשה

אחותו של משה לוקה בצרעת לאחר שריכלה על אשתו הכושית

גזענות היא מהמחלות הממאירות שמאיימות על החברה הישראלית. עיקר הטמעתה ושגשוגה נזקפים לחובתם של רבנים שלא קראו את התנ"ך במשקפיים של ברק־ארז. הרב מאיר כהנא נבחר לכנסת על אג'נדה גזענית, ואחריו היו הרבנים שכתבו את "ברוך הגבר", הרבנים שאינם מכירים ביהודי אתיופיה, רבני הערים וההתנחלויות שמסיתים נגד זרים בכלל וערבים בפרט.

הדיון הראשון במשמעות צבע העור היה בשיחתם של מרים ואהרן על האישה הכושית שנשא אחיהם משה. גדול הנביאים, מכונן האומה, ה"בן־גוריון" התנ"כי - הוא ולא אחר התחתן עם אישה כושית. מרים, אגב, נענשה על שיחת הרכילות, לקתה בצרעת למשך שבוע ונודתה לתקופה מסוימת. על עונשו של אהרן לא דווח. "מה ניתן ללמוד מכך?" שואלת ברק־ארז, ומשיבה: "שהמאבק בגזענות הוא עתיק, אך חרף זאת מר ומתמשך".

ובהמשך היא מטילה פצצה: "לא תמיד היה המשפט כלי חשוב במאבק בגזענות, אלא דווקא חלק מן המנגנונים החברתיים הגזעניים עצמם". הדוגמה הנפוצה היא כמובן משטר העבדות הגזעני בארצות הברית שנתמך בידי המשפט. ברק־ארז שאינה רק פרופסור למשפטים, אלא גם שופטת מכהנת, אינה מרחיבה על הגזענות שמאיימת על החברה והמדינה בישראל. היא מזכירה קטעים במאבק המשפטי כאן, אבל את השוליים שבהם, למשל שלילת פרס ישראל מהעיתונאי שמואל שניצר על התייחסות גזענית כלפי העולים מאתיופיה. היא מעדיפה לעקוף מוקשים ופצצות מתקתקות כפסילת המועמדים לכנסת ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומיכאל בן־ארי, שאולי עוד יפקדו את אולמה, ובכך היא ממעיטה מתרומת בית המשפט במאבק נגד הגזענות. ברק־ארז מעדיפה לתמרן בין מרים לבין שניצר, בין ירמיהו ועמוס לבין החוקים שאוסרים על הסתה ואפליה. "על הגזענות להישאר מחוץ למחנה", היא מסכמת.

השופטת פרופ השופטת פרופ' דפנה ברק־ארז. קריאה אקטואלית בספר הספרים | צילום: עמית שעל השופטת פרופ

3. זוגות מלכותיים

הדמיון בין אחאב ואיזבל לזוג המלכותי היום הוא על אחריות הקורא

 

פרק נוסף שקורץ לאקטואליה הוא פרשת כרם נבות היזרעאלי. ובסיפור הזה הדמיון בין הזוג המלכותי דאז אחאב ואיזבל לזוג המלכותי של היום הוא לגמרי על אחריות הח"מ, ולא של ברק־ארז. היא מספרת את הסיפור ולקחיו, הקישור והגישור הוא עלינו בלבד.

הדמיון הראשון הוא שמדובר בראשי מדינה טובים. גם אחאב וגם נתניהו נחשבים בעלי הישגים, עד שהתנפצו על חטאיהם.

הדמיון השני הוא בחמדנות. המלך חושק בכרמו של נבות. לא רק בבקבוקי השמפניה שמופקים ממנו, אלא בכרם עצמו; לא בבקבוקי החלב אלא בפרה. נבות מסרב, וכאן נכנסת לתמונה הגברת שכועסת על הסירוב ותופרת לנבות תיק פלילי, שבו הוא מורשע ומוצא להורג. וכך זוכה הזוג המלכותי בכרם המיוחל.

הדמיון השלישי שמונף לנגד עינינו כלקח היסטורי הוא הניסיון המלכותי (המוצלח) לנטרל את מערכת המשפט. מזימת איזבל הצליחה בזכות נכונות השופטים, זקני העיר, לעשות את רצון השלטון על חשבון משפט צדק. "עמדתה של איזבל", כותבת ברק־ארז "היא הביטוי הקיצוני לביטול התפיסה של עצמאות שיפוטית".

אבל, העוול המשפטי תוקן בידי הצדק ההיסטורי. סיפור חמדנות הכרם התקבע לעד בזכות תוכחת אליהו הנביא "הרצחת וגם ירשת". הנרצח אינו רק נבות, אלא גם הצדק והעצמאות המשפטיים. ומסכמת ברק־ארז: "תנאי מוקדם למניעתו של עוול ולהגנה על החלש הוא שמירת העצמאות השיפוטית".

4. שוחד ושלמונים

נטילת שוחד מוצגת במקרא כביטוי מובהק של הידרדרות השלטון

האיסור על נטילת שוחד איננו מופיע בעשרת הדיברות, ובכל זאת הוא נחשב לאחד הפשעים החמורים בתנ"ך. הוא חוזר מספר רב של פעמים בחוקי המקרא ובספרות הנביאים כביטוי המובהק של הידרדרות השלטון, כנאמר בתהלים "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים".

"מדוע", שואלת ברק־ארז, "לקיחת שוחד היא כה מגונה?" ראשית, בגלל החשש הנקודתי להטיית ההחלטה השלטונית לטובת המשחד. פשוט כי השוחד "יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". בימינו, כשספק רב אם עובדי הציבור הם מלכתחילה פקחים וצדיקים, הסכנה מהשוחד גדולה שבעתיים.

החשש השני הוא אובדן אמון הציבור בתהליך קבלת ההחלטות ובעצמאותו. ברק־ארז מצטטת את התובנה של אברהם אבינו שסירב לקבל מתנה ממלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר העשרתי את אברם". התפיסה שמערערת את אמון הציבור היא זו שהמקבל חייב לנותן אשר "העשיר" אותו.

בנימין נתניהו, צילום: אי פי איי בנימין נתניהו | צילום: אי פי איי בנימין נתניהו, צילום: אי פי איי

5. זעקת החפות

בישראל מעוררת זעקת החפות קשב מיוחד לאלה שבשולי החברה

כל מערכת משפט חשופה לסכנה של טעות. את הטעות בהעמדה לדין יכולה לתקן הכרעת הדין. את הטעות של הכרעת הדין ניתן לתקן בערכאות הערעור. בכל שלב התיקון קשה מקודמו, והקשה מכולם הוא התיקון לאחר פסק הדין הסופי, החלוט.

הזעקה לחפות מלווה את תולדות המשפט. פרויקט החפות בארצות הברית שחרר מהכלא ומהכיסא החשמלי עשרות חפים מפשע. בישראל מעוררת זעקת החפות קשב מיוחד – ציבורי, משפטי, לפעמים שניהם – דווקא לנפגעים משולי החברה – עמוס ברנס, סולימן אל עביד, רומן זדורוב.

מבחינה זו איוב ונתניהו הם שניים שנמנים עם האליטות וזועקים לחפותם. ההבדל הוא שאיוב עבר שבעת מדורי גיהינום עד שזוכה, ואילו נתניהו מעביר את כולנו שבעת מדורי גיהינום בתקווה שיזוכה.

ספר איוב, כותבת ברק־ארז, מציע ביקורת על רעי איוב שהצדיקו את הרשעתו ועונשו, ולא היו קשובים כלל לזעקת החפות של חברם. לזכותם ייאמר שהם שמו את מבטחם בצדקת ההרשעה מפני שאלוהים היה השופט, ולא בשר ודם כמו היועץ המשפטי או השופטים שיכריעו בגורלו של נתניהו.

"שיטת משפט שהיא חפצת חיים אינה יכולה לצדד ללא סייג בעמדתו של מי שהורשע", מסכמת ברק־ארז. "אין לקבל טענות חפות באופן 'אוטומטי' רק בשל חברות. אולם ראוי להקדיש להן תשומת לב. במקרים המתאימים הן עשויות אף להשפיע על שינוי ההכרעה המקורית".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות