מאך 3 זה לחלשים: למה מטוסי הקרב של היום איטיים יותר מבאייטיז?

שלום, כאן הקברניט; למטוסי קרב יש כמה מאפיינים מרשימים מאוד, בראשם הסטייל שמשדר עוצמה שאין לטעות בה, העיצוב הזרמי וכמובן - מהירותם המתפרצת. אלו המכונות הכי מהירות וזריזות שבנתה האנושות (ולא כוללות מנועי רקטה). אבל האם ידעתם שעם כמה שמטוסי הקרב של ימינו מתקדמים, הם נהיים רק איטיים יותר?

קחו לדוגמה את מלך המיגים, המיג 31 הרוסי; הוא מגיע למהירות של 3,000 קמ"ש ויותר, ומסוגל להתמיד בה זמן רב. זה מטוס שנולד ב-1981 והוא מהיר בכ-800 קמ"ש מה-F22, חמקן הקרב האמריקאי שנכנס לשירות ב-2005, ופי שניים מה-F35 החדיש מ-2015.  והאחרון, אגב, איטי בהרבה גם מה-F16, מטוס הקרב שאותו הוא נועד להחליף.

נשמע מוזר מאוד. גם ה-F15C מהיר יותר מהחמקנים האמורים, והוא נולד עוד ב-1972. ובהתאמה, הסוחוי 57 החמקן איטי מהסוחוי 35 שקדם לו, וזה הכי בולט בסדרת מטוסי הקרב הקלים של חברת מיג: המיג 21 של הסיקסטיז הגיע ל-2,300 קמ"ש; מחליפו המיג 23 - 2,500 קמ"ש; יורשו המיג 29 - 2,400 קמ"ש והגרסה הכי מתקדמת שלו, המיג 35? ירדה ל-2,100.

מה קורה כאן? הרי הטכנולוגיה לא קפאה במקומה, ומטוסי קרב נולדו להיות מהירים. מה פשר השינוי הזה? כדי להבין זאת, בואו נבין למה היתה המהירות כה קריטית בעבר, ומה קורה בימינו. בתחילת המאה הקודמת, כשהלוחמה האווירית עוד היתה בחיתוליה, חילות אוויר רצו מטוסים שנשארים באוויר בלי ליפול, ומהירות היתה בעיר בונוס רצוי.  

עד סוף מלחמת העולם הראשונה והתפתחות הפצצות הערים, כבר הבינו מה קריטי בטיסה מהירה: הצורך להגיע מוקדם יותר אל מפציצי האויב, בטרם יהפכו את עיר הבירה שלך לפסולת בניין. בנוסף, התפתח הצורך בלכידת מטוסי סיור של האויב, כדי למנוע מכוחותיו לטמון לכוחותינו מארבים ומלכודות. כמו כן, מטוסים מהירים יוכלו לטפס יותר מהר לגובה ממנו קל לעוט על היריב ולא פחות חשוב - לברוח ולשוב לבסיס כשנתקלים בנחיל מטוסי אויב עצום.

והיה הרבה מה לשפר: המהיר במטוסי מלחמת העולם היה האנסאלדו SVA5 פרימו, מטוס תצפית שהגיע ל-230 קמ"ש; לצורך העניין, מטוס האלבטרוס של הברון האדום היה איטי יותר מיונדאי ליסינג 1,600 עם גיר אוטומטי.

בשנות העשרים והשלושים שפכו ממשלות הון על מחקר ופיתוח רלוונטי, ובמקביל התמסד ענף מירוצי המטוסים, שתרם רבות לשיפורי מהירות. ובשנות הארבעים דחפה מלחמת העולם השנייה את האנושות קדימה, ומטוסי בוכנה כבר הגיעו ל- 700 קמ"ש ומטוסי סילון ראשונים - ל-900 ויותר.

לאחר המלחמה, עם התייצבות מאזן אימה גרעיני, הפכה המהירות ליותר משאיפה מרכזית, אלא לגלגל הצלה אחד ויחיד: לארה"ב ולבריה"מ היו פצצות אטום בסוף העשור, פצצות שיכולות להכריע מדינה בבת אחת. מי שישרוד הוא זה שיצליח לעצור את מפציצי האויב, ולהגן על המפציצים שלו. ובשביל זה, אלף קמ"ש זה ממש לא מספיק.

כולם רצו מטוסים סופר-מהירים, ומילת הקסם היתה "מאך 3" - פי שלושה ממהירות הקול. כדי לסבר את האוזן, זה אומר טיסה מתל אביב ללונדון במשהו כמו חמישים דקות. האמריקאים והרוסים חשבו שיוכלו כך לתפוס את מפציצי היריב הרחק משטח ידידותי, ומדינות שגובלות ביריב שלהן פינטזו איך יחסלו את המפציצים שלו עוד לפני שבכלל יגיעו לגובה שיוט.

הראשונה לנסות היתה ארה"ב, בראשית שנות החמישים, עם ה-XF103 דמוי הכריש (מטוס קרב מוגזם לחלוטין, עליו סיפרתי לכם) של חברת ריפבליק. היה לו גוף של טיל, ומנוע שמשלב סילון ומגח-סילון - כזה שמתחיל לפעול רק במהירות על קולית ומשתמש במהירות האוויר עצמה כדי להאיץ בעירה. הפרויקט היה שאפתני מדי וטכנולוגיית החומרים לא היתה בשלה, כך שהמטוס בוטל ב-1956. אבל האמריקאים לא ויתרו.

ב-1955 הציגה חברת נורת' אמריקן את מטוס ה-XF108 ראפייר (חרב-דקר). הפעם היתה למטוס צורה הרבה יותר סטנדרטית, וגם טכנולוגיית מנועים נורמלית; הוא נשען על מנוע ה-J93 האדיר שפותח עבור מפציץ ה-XB70 ואלקירי המהמם, מפציץ על קולי שפותח בימים ההם (ובוטל בעשור לאחר מכן). אבל גם הראפייר בוטל; ב-1959 התחזקו הערכות מודיעין שמטוסי קרב סטנדרטיים יהיו די והותר בהתמודדות עם מפציצי הסובייטים.

חברת לוקהיד, שראתה איך מתחרותיה איבדו שני מכרזים למטוסי קרב, היתה עסוקה בפיתוח מטוס הריגול הכי מהיר בעולם, הציפור השחורה לדגמיו. מה עשתה? הציעה לפנטגון להפוך את אחד הדגמים למטוס יירוט. הוא קיבל את השם YF12 והיה הרבה יותר בשל מקודמיו: במקום המצלמות, הותקנו במטוס תאי חימוש ומערכת בקרת אש, ולא רק שכל זה עבד יופי - המטוס גם הגיע למאך 3 ולטווח ארוך. הצבא קפץ מאושר והזמין 93 מטוסים כאלה ב-1965, אך שר הביטחון רוברט מקנמרה גלגל עיניים והסביר לגנרלים לאט ובמילים קצרות שאין בארה"ב מספיק כסף גם למטוס החלומות שלהם וגם למלחמת וייטנאם, שהיא כרגע קצת יותר חשובה.

במקביל לאמריקאים, ניסו מדינות נוספות לבנות מטוס קרב שכזה. חברת דאסו הצרפתית תכננה באמצע שנות השישים את ה-MD750, שנודע בכינויו ספקטר ומגה-מיראז'; הוא נראה כגרסת שרירים למיראז' 3 סטנדרטי, בצירוף שני מנועים גדולים, כונסי אוויר משופעים שנוחים יותר לשליטה במהירויות גבוהות ועוד. הצרפתים ביטלו את המיזם פשוט משום שלא היה לכך תקציב, ונראה שמטוסי הקרב הקיימים טובים דיים כדי להתמודד עם האיום; חיל האוויר הישראלי הוכיח זאת.

הבריטים היו השקולים שבחבורה: גם הם ניסו לפתח מטוס קרב מהיר שכזה, וחברת הוקר אף הציגה עיצוב פרי ידיו של סידני קאם - גאון זוהר שפיתח גם את ההארקיין, הטייפון ואחרים. אבל חיל האוויר המלכותי קיבל קיצוצי תקציב הרבה לפני חילות האוויר האחרים, והעדיף ללכת על מטוסי יירוט סבירים יותר כמו הלייטנינג  החזק - ובהמשך לקנות פאנטומים מארצות הברית.

והכי קיצוניים היו הסובייטים: בעוד האחרים דיברו, הם עשו: ב-1964 המריא לראשונה המיג 25, מטוס יירוט שטס במאך 3, ומצא את עצמו די בודד בשמיים: העולם השתנה ובמקום מפציצים, האיום המרכזי הפך להיות טילים בליסטיים (שנגדם אין למטוס מה לעשות) וטילי שיוט (נגדם מספיק מטוס שטס אלף קמ"ש פחות מהמיג 25). ומטוס הביון הציפור השחורה היה מהיר מדי, וחמק לטייסי המיגים בין הידיים בכל פעם.

בסוף שנות השישים כבר נפל האסימון: מטוסי הקרב הבאים שיפתחו המעצמות יהיו מהירים, אפילו מהירים מאוד. אבל מאך שלוש זה קצת קיצוני, ובשום צורה לא יהפוך לסטנדרט. במקביל קרה עוד דבר משמעותי: הטילים הפכו אמינים יותר ההתקדמות בתחומי השבבים איפשרה בניית מכ"מים קטנים יותר ולהתקין בחרטום הטיל, מנועים חזקים ויעילים יותר עבורו, ושיעור הפגיעה האיום השתפר עם הזמן. וצבאות קלטו שאין טעם בלהזמין מטוס שיוכל להאיץ למהירות כה גבוהה, כשאפשר לירות טיל שבכל מקרה יהיה מהיר יותר מהמטרה.

אך המטוסים שפותחו באותם ימים עדיין הושפעו מהתפיסות הנושנות שמגדירות למה וכמה מהיר צריך להיות מטוס קרב. הסיבה היא נקודה שקל לפספס: מיהן המדינות שפיתחו את מטוסי הקרב המתקדמים ביותר? ארצות הברית וברית המועצות; ושתיהן פיתחו מטוסים כדי להילחם האחת בשנייה.

בחלק מהתרחישים, מפציצים ומטוסי ריגול חוצים קו ומצריכים את אותו המענה משנות החמישים: משהו שמגיע לאזור הפעולה מהר ומטפס היטב לגובה. בתרחישים אלה, נערכים העימותים מעל לשממות הקפואות של הים הצפוני, מעל אלסקה, ובזירות אחרות בהן יש מרחק מורגש בין היריבים. ומה על מדינה, נניח ישראל, שיש לה סכסוך שכנים עם יריב שנמצא מטר ממנה, נניח סוריה? מטוסי הסבנטיז יוכלו להתמודד בקלות עם הדרישות הללו.

ואלו הם ה-F15 ואחיו הקטן ה-F16, הסוחוי 27 לדגמיו ושאר בני דורם: כלים שהם הרבה יותר מהירים משמצריכה המציאות בימינו.

השינוי התחיל לפני כשלושים שנה. בטח לא תופתעו לשמוע שמערכות הביטחון בעולם קלטו את זה בדרך הקשה: הממשלות פנו לגנרלים ואמרו "זוכרים את עץ הכסף ההוא? זה שהיה מצניח עליכם הון בכל פעם שמישהו אמר 'ביטחון לאומי' וניער אותו? אז נגמרה החגיגה"; כשאין מעצמה שמאיימת בנשק גרעיני ואידיאולוגיה הפוכה משלך, הרבה יותר קשה לנמק תקציבי ביטחון אסטרונומיים.

מה שאנחנו רואים כיום זו תוצאה של אותם אילוצים. צבאות עדיין רוצים להחזיק חילות אוויר - גם אם קטנים בהרבה מבעבר - וישנן עוד מלחמות גבול שניטשות ברחבי העולם. ועבורם, יש צורך במטוסי קרב - אבל לא בהכרח כאלה שיכולים לצוד את הציפור השחורה מעל לקוטב הצפוני. המטוסים הפכו גמישים יותר, רב משימתיים, ולכן השיקול המרכזי הוא כמה עולה העסק.

האטת המטוס היא בעצם דרך לקסום לאותם לקוחות: מהירות טיסה נמוכה יותר מצמצמת את העומסים המבניים על הכלי, ואת הבלאי של גופו ומנועו; וכשיש פחות בלאי, אפשר להחזיק מלאי חלפים קטן יותר וצריך פחות שעות-טכנאי; וכל אלה מורידים את עלויות האחזקה של המטוס - בדיוק מה שצריכים צבאות שהתקציב שלהם הוא לא מה שהיה פעם.

אז האם אפשר לטעון שמטוסי הדור האחרון פחות אפקטיביים ממטוסי שנות השבעים והשמונים? נהפוך הוא. את מקומה של המהירות המתפרצת תפסו מערכות חיישנים ונשק חכמות בהרבה. למשל, המכ"מים המוטסים מאפשרים גילוי וזיהוי מטרות בטווחים גדולים, ואף ייצור מטרות והעברתן לגורמי אש אחרים. והטילים הם עדיין בעלי אפקטיביות מוגבלת, אך שופרו משמעותית לעומת קודמיהם.

בשורה התחתונה - כן, מטוסי הקרב של ימינו איטיים יותר מהדגמים שבאו לפניהם, אך לא פחות קטלניים. למעשה, הם מתאימים יותר לעולם בו אנו חיים, ומאפשרים לצבאות להצטייד בהם גם בלי שהממשלות יצטרכו להקפיא תקציבי חינוך או רווחה. טיסה נעימה!