אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
משווים ומעלים: הפומו לא מת, הוא רק נכנס לבידוד איור: יונתן פופר

משווים ומעלים: הפומו לא מת, הוא רק נכנס לבידוד

פתאום כולם מגדלים מחמצת, או קוראים ספרות מופת, או מציגים לראווה את המסכות המקוריות שלהם. במקום למתן את תחושת ההחמצה וההשווצה ברשתות החברתיות, הקורונה רק הגבירה אותה

13.04.2020, 07:48 | רותה קופפר

"כשהתחילו ההגבלות על הטיסות וההוראות להישאר בבית חשבתי שהקורונה הרגה את ה־FOMO", אומר הקומיקאי והסאטיריקן ירמי שיק בלום על התופעה שצמחה עם הרשתות החברתיות — החרדה מלהחמיץ משהו (ראשי התיבות של Fear Of Missing Out), "כי נראה היה שאף אחד לא נהנה יותר מדי, כולם שווים וזה לא הזמן לשואו־אוף. אבל חלפו כמה שבועות ועכשיו כולם מפרסמים ברשתות את רשימות יצירות המופת שהם קוראים, שהם לומדים ערבית, אופים לחם, מכינים חומוס ביתי, עושים 'לייבים' שלהם מנגנים ושרים עם הילדים. עכשיו יש פומו חדש - הפומו של הסגר".

קראו עוד בכלכליסט

ואכן, גם האמנית־האופה נעמי אביליוביץ', התייחסה לאמירה שנהפכה לסוג של אקסיומה "Fomo Is Dead", בפרויקט שלה לימי הבידוד והסגר באינסטגרם.

"הפומו לא מת הוא רק עבר דירה", אומר דני פרידלנדר, פסיכולוגי קליני והמומחה של תוכנית הטלוויזיה "חתונה ממבט ראשון", "אומרים שמגיפת הקורונה החליפה את מגיפת הפומו, ואם רוצים לדייק אז את מגיפת הפובו (Fear Of Better Options). לכאורה הפומו אמור היה למות כי כדי שיתקיים הוא צריך תנועה ומרחב. הקורונה עצרה את התנועה והמרחב: אנחנו מקסימום יכולים לזפזפ בין ערוצים בטלוויזיה. זה אמור היה להרגיע את החרדה של מי שכל הזמן מודאג מריבוי האפשרויות שהוא לא ממצה. אבל אנשים הם אלסטיים ומתאימים את עצמם בקלות. אז עכשיו אנשים מתלבטים בין חלופות במצב החדש של בידוד והסגר וגם אז מרגישים שהם מחמיצים משהו. בבית אפשר לנקות, לקרוא, לבשל, ואנשים שמתקשים בבחירה מרגישים משותקים ובסוף לא עושים שום דבר. ואלה שהצליחו לעשות, צריכים שהעולם יראה זאת. גם אני כותב המון בפייסבוק עכשיו.

 , איור: יונתן פופר איור: יונתן פופר  , איור: יונתן פופר

"ההבדל בין הפומו הרגיל לפומו הנוכחי, זה שבניגוד לנסיעה למלדיביים, למשל, שאת הביטול שלה אפשר לתרץ בהסבר רציונלי כמו היעדר משאבים הרי שהפומו של הבית הוא הרבה יותר זמין: את עומדת מול האפשרויות האלה ושואלת את עצמך מה לא בסדר אתי שאני לא מכינה לחם מקמח מלא עם גרגרים? אבל השאלה שצריכה להישאל היא למה אני לא נרגע מהמירוץ. אפשר ליהנות מכך שהמירוץ נעצר".

פרידלנדר מספר כי צילם את עצמו הולך לסופרמרקט עם מסיכה, כדי לקדם משהו חשוב שקרא: שבצ'כיה הלכו לכל מקום עם מסיכה וזה הוריד את מקרי הקורונה במדינה. "אבל אף אחד לא התייחס לתוכן רק למסיכה - 'מה זאת המסיכה השווה הזאת?' יצרתי פומו מסיכות. מדהים לראות איך אנחנו מתחברים להחמצה. ודווקא זאת הזדמנות טובה להשתחרר מהפומו, כי אנחנו סגורים בבית ולא חייבים להרגיש חסרי תוחלת שלא עושים את מה שאחרים עושים. זה אולי נשמע קצת נפוח ורוחני - אבל זה זמן טוב להתכנס פנימה, בתוך הבית ובתוך הנפש. את מעבירה את היום שלך בנטפליקס? יופי. התקופה הזאת מורידה את הקצב. הלוואי שנוכל לקחת משהו מזה ליום שאחרי: הערבות ההדדית, הקצב האטי. אבל יש לי הרגשה שאם לא ביום שאחרי הקורונה, אז בחודש אחרי - כולנו נשוב לסורנו".

לדברי הפסיכולוגית התעסוקתית יעל הכהן אפשר לקרוא לתופעה הזאת "של אנשים שחשוב להם לייצר ולהפיץ תכנים בתוך הבידוד, שיראו שהחיים שלהם טובים ויעלים, כבידול בתוך הבידוד. הרי החרדות הבריאותיות המשותפות כעת לכולם מורידות אותנו בפירמידת הצרכים לרמת האורגניזם השורד. כל החלקים היותר גבוהים בפירמידה הזאת, של להיות יצירתיים ולבטא את עצמנו, להיות בקשרים חברתיים, נדחקו הצדה. אז אנשים מחפשים לבטא גם את זה בתוך המצב הקשה".

לדבריה הכלל הבסיסי בהתמודדות עם פומו הוא לא להאמין למה שרואים. "מצג השווא ברשתות החברתיות של אובר־תפקוד הוא שקרי. הפומו מעורר את התחושה שהחיים של אחרים טובים משלך. אז מי שמוצאים שחרור בשיתוף עשיית קפקייק בצורת קורונה, יופי, ומי שטוב להם לראות את זה - גם טוב. אבל מי שזה גורם להם להרגיש רע, צריכים להוריד מינונים של שהייה ברשתות".

יש גם מי שחושפים את הפן האמיתי של השהייה בסגר. לפני כמה ימים השחקנית לירית בלבן צילמה את את אחד משני בניה כשהוא משחק משחק רשת במחשב. בסרטון שהעלתה לפייסבוק הוא נראה עם אוזניות לראשו, שקוע במשחק, מדבר עם חברים מהעבר השני, והיא מדברת בבעתה בקדמת המסך: "מה הוא אומר? עם מי הוא מדבר? מה זה המלים האלה - שוטגאן?", היא לוחשת.

"אני קמה בבוקר ועושה הכל כדי שהוא יעשה את השיעור בזום", היא מספרת, "כדי שיהיה שעתיים עם עוד ילדים, ישמע מורה מדבר. אבל זה מאוד קשה: אני מנסה לעשות סדר יום ולא מצליחה. וכל הזמן אכולת רגשות אשם. בווטסאפ אני רואה איך הבנות של אחי בישלו כל מיני דברים. אז אני מנחמת את עצמי ב'טוב, ככה זה עם בנות'. אבל פתאום אני רואה את הבן של איזו חברה באינסטגרם ממלא דפי צביעה. אז אמרתי לבנים שלי שיעשו דפי צביעה. והם התעצבנו - 'מה דפי צביעה?! אנחנו לא בני שלוש. מאיפה הבאת את זה?' וואו זה קשה, הפנטזיות שאני עושה איתם יצירה, נשארות ברמת הפנטזיה. זה מעולם לא קרה וגם לא יקרה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות