בימים אלו מסיימת קרן ההון של ערב הסעודית את ההשתלטות על ניוקאסל יונייטד מהפרמיירליג. כשהרכישה הזו תסתיים, קרן ההון של ערב הסעודית שמייצגת את האינטרסים של ערב הסעודית והשליט דה פקטו של המדינה, מוחמד בן סלמאן, תהיה הבעלים העשירים ביותר בליגת הכדורגל העשירה בעולם. וזה בכלל לא תחרות.
הקרן מנהלת הון של כ-260 מיליארד ליש"ט. זה פי 11 יותר מהבעלים עם ההון השני הכי גדול בפרמיירליג: השייח' מאנסור מאבו דאבי, הבעלים של מנצ'סטר סיטי, שהוא בעל הון של 23 מיליארד ליש"ט. במקום השלישי ברשימת העשירים של הפרמיירליג נמצא רומן אברמוביץ', הבעלים של צ'לסי. לו יש הון של 10 מיליארד ליש"ט. סעודיה מחזיקה בהון פי 26 גדול יותר. לארסנל יש את הבעלים הרביעי הכי עשיר בליגה - סטן קרונקי - עם הון מוערך של 7 מיליארד ליש"ט. לוולברהמפטון וודנררס יש את הבעלים החמישי הכי עשיר בליגה: גואו גואנגצ'אנג הסיני עם הון מוערך של 5 מיליארד ליש"ט.
אפשר לסכם שאין בפרמיירליג בעלים לקבוצה שהוא שהוא רעב ללחם, אבל הפערים הללו בין סעודיה לשאר הבעלים הם משהו שהכדורגל האנגלי (ובכלל) יצטרך להתמודד איתו.
בואו נשים בצד לרגע את הטיעונים המוסריים נגד הצטרפותה של ערב הסעודית למצבת הבעלים בפרמיירליג. כבר מזמן הליגה האנגלית נהפכה למכבסת תדמית ודרך של מיליארדרים בעייתיים ומדינות נוראיות לגוון את הכנסותיהם - וזה נכון גם לשוק הנדל"ן בלונדון - ואף אחד לא מדבר על המוסריות שבמכירת נדל"ן לסעודים.
הבעיה המרכזית בהצטרפות של ערב הסעודית כמתחרה בפרמיירליג - כאמור מלבד העובדה שערב הסעודית זו מדינה איסלמיסטית קיצונית שמפרה זכויות אדם על בסיס קבוע - היא הכסף הרב שהיא מתכוונת להזרים לניוקאסל יונייטד. באופן תיאורטי, ניוקאסל יכולה להיות עוד מנצ'סטר סיטי - רק עוד יותר עשירה. פי 11 יותר עשירה. זה יקרה בגלל שהסעודים יזרימו לניוקאסל סכומים שיעוותו לחלוטין את שכר השחקנים, שוק העברות ויגדילו את הפערים העצומים בכדורגל.
מה צריך לעשות נגד זה? התשובה הפשוטה היא תקרת שכר. המשמעות של תקרת השכר היא לא שיש הגבלה עסקית אלא שיש כלי ששומר על התחרות.
התקרה ב-NBA קשורה להכנסות העצמאיות של כל קבוצות הליגה. אם הליגה מכניסה 8 מיליארד דולר, השחקנים יקבלו כ-50% מההכנסות - תלוי ההסכם הקיבוצי שלהם. את ה-4 מיליארד דולר שמופנים לשחקנים מחלקים ב-30 (מספר הקבוצות). כלומר, כל קבוצה מקבלת כ-133 מיליון דולר לשלם לשחקנים. כל קבוצה בוחרת איך לשלם את ה-133 מיליון דולר הללו, כאשר יש שכר מינימום ושכר מקסימום שקשורים. ככה אין מצב שקבוצה בלוס אנג'לס, שנהנית מתמיכה של שוק עצום בה, תנצח בכל משחק נגד קבוצה משוק כמו אוקלהומה או ממפיס.
זה בתיאוריה - המספרים האמיתיים אחרים והסיפור טיפה יותר מורכב מבחינה חוקית אבל הבסיס ברור: תקרת שכר מונעת מקבוצה אחת לרכוש את כל הכוכבים הגדולים. בזכות תקרת השכר ב-NBA קשה מאוד לקבוצה אחת להיות דומיננטית לתקופה של יותר מחמש שנים. בגלל תקרת השכר יש מספר קבוצות גדול שמועמדות לתואר מדי עונה. וכן הלאה.
בוא נראה איך אפשר לאמץ את תקרת השכר בכדורגל.
נגיד הפרמיירליג. לקבוצות יש הכנסות של כמעט 6 מיליארד ליש"ט, הקבוצות ואיגוד השחקנים יגיעו להסכמה על כך שהצדדים יחלקו את השכר שווה בשווה: 3 מיליארד ליש"ט לשחקנים, 3 מיליארד לקבוצות. עכשיו מחלקים את ה-3 מיליארד ליש"ט הללו ל-20 (מספר הקבוצות בליגה) ומגיעים לתקרת שכר של 150 מיליון ליש"ט. כיום יש 6 קבוצות פרמיירליג שמשלמות יותר לשחקנים שלהן.
מה עושים עם זה? גם כאן ל-NBA יש תשובה.
ב-NBA יש תקרת שכר של 109.14 מיליון דולר אך מתקציב שכר של 123.733 מיליון דולר - קבוצות צריכות לשלם מס יוקרה. המס הזה גדל מדי שנה לקבוצות שעוברות את התקרה מדי שנה. מס היוקרה יכול להגיע ליותר מ-4.75 דולר על כל דולר חריגה. כלומר, אם קבוצה מחליטה לשלם לשחקנים שלה 150 מיליון דולר או יותר, אז מס היוקרה עשוי לעמוד על יותר מ-128 מיליון דולר.
מס היוקרה הזה מחולק לקבוצות שמשלמות בהתאם לתקרת השכר.
זו שיטה שעובדת טוב בארה"ב ומונעת מקבוצות לחרוג מסכום השקעה מסוים. ואם קבוצה כן מחליטה לחרוג, היא יכולה לעשות זאת אבל לא על חשבון הספורטיביות. זה, בעצם, מנגנון שמבטיח שלא יהיה תמריץ לשלם הרבה יותר מהיריבים, אלא ההפך, הוא יעביר כסף ליריבים - ומסייע בשמירה על פערים סבירים. בעצם, הרגולציה הזו הופכת את מי שאחראי על הפערים לאחראי על צמצום הפערים.
תאמרו, יש "פייר פליי פיננסי" - הסעודים לא באמת יכולים לרכוש מי שבא להם בכמה כסף שבא להם. זה היה יכול להיות נכון אבל מעשור של פייר פליי פיננסי אנחנו מבינים שהפייר פליי הפיננסי לא באמת עבד.
הוא לא עבד בגלל שמדובר ברגולציה מטופשת. בעיקרון, לפי הפייר פליי הפיננסי אתה יכול להוציא רק מה שאתה מכניס עצמאית - ללא תמיכה חיצונית של הבעלים. מה שקרה בפועל זה שקבוצות שמכניסות הכי הרבה ניצלו את הרגולציה כדי להשקיע יותר בעצמן מאשר היריבות, מה שהעניק להן יתרון ספורטיבי עצום. היתרון הספורטיבי העצום תורגם גם ליתרון כלכלי גדול יותר (כי בכדורגל המנצחים מקבלים את הסכומים הכי גבוהים מטלוויזיה ובונוסים) שכאמור, מאפשר יתרון ספורטיבי גדול יותר. כך שכיום, אחרי כעשור של פייר פליי פיננסי, הפערים בין אלו שיש להם לאלו שאין להם גדולים יותר מאי פעם וליגות רבות נטולות תחרות אמיתית.
כמו כן, את הרגולציה הזו - הפייר פליי - עקפו אותו בקלות יחסית. מנצ'סטר סיטי בשליטת אבו דאבי ופריז סן ז'רמן בשליטת קטאר לא ממש הוגבלו והראו דומיננטיות כבירה על הליגה שלהן. הפייר פליי אומץ על ידי הכדורגל האירופאי הרבה בגלל החשש מזה בדיוק.
בקיצור, הסעודים מגיעים לכדורגל והדרך היחידה שהכדורגל יוכל להתמודד איתם היא תקרת שכר. הגיע הזמן לאמץ. ואתמול.
צילום: גטי אימג'ס
