על קורונה, שוויון וערך החיים

לאחרונה התפרסם נייר עמדה לתיעדוף חולים קשים בתקופת מגיפת הקורונה, שנכתב על ידי המועצה הלאומית לביואתיקה, לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית (הר"י) ומשרד הבריאות.

המסמך מבקש ליצור סדרי עדיפויות במצב שבו מספר החולים הזקוקים להנשמה יהיה גבוה ממספר אמצעי ההנשמה הקיימים. בתחתית סדרי העדיפויות נמצאים אנשים עם פגיעה מוחית קשה, אנשים עם מוגבלויות המרותקים למיטה או לכיסא גלגלים. לפניהם ברשימה נמצאים אנשים שלא מסוגלים לעבוד.

הדילמה: את מי להנשים ואת מי לא

ארגונים חברתיים, איגוד רופאי השיקום בישראל וקבוצות ואנשים עם מוגבלויות יצאו כנגד נייר העמדה, והצביעו על הבעייתיות המוסרית והחברתית שבו. לצד התרעומת המוצדקת אני מבקש להפנות את תשומת הלב לשאלה מה איפשר קביעת סדרי עדיפויות שכאלה.

יכולתנות/נכותנות (Ableism) היא תפיסה חברתית סמויה ובלתי מודעת כלפי אנשים עם מוגבלויות. לפי תפיסה זו, האדם עם המוגבלות הופך להיות מוגדר על ידה וערכו כאדם פוחת בהשוואה לאנשים ללא מגבלה. על בסיסה של התפיסה היכולתנית מיוחסים לאנשים עם מוגבלויות תכונות, יכולות ומאפייני אישיות, בדרך כלל באופן סטריאוטיפי ולא מדויק. התיוג החברתי משפיע על האנשים עם המגבלה בצמצום אפשרויות הבחירה והפעולה שלהם בעולם ופוגע ביכולתם להגדרה עצמית.

עדויות לקיומה של תפיסה יכולתנית נמצאות בכל מקום. חישבו על מספר תוכניות הטלוויזיה שבהן הדמות הראשית היא אדם עם מוגבלות, על מספר הגברים והנשים עם מוגבלויות שנמצאים בתפקידים בכירים ובעמדות מפתח. חישבו על מצבים בהם נמצאים אדם ללא מוגבלות ואדם עם מוגבלות יחד בחנות, במסעדה, או במוסד ממשלתי, כאשר רוב השיח של נותני השירות יתנהל מול האדם ללא המוגבלות. שערו בנפשכם מה הייתם חושבים לו ראיתם ברחוב אדם עם מוגבלות, ההולך לצד גבר או אישה ללא מוגבלות. האם הייתם חושבים שהם בני זוג? דוגמאות כאלה נאספות בתודעה שעה שאנחנו בוחנים את העולם מנקודת מבט ביקורתית על יכולתנות וחושפים את מערומיה של החברה ביחס לאנשים עם מוגבלויות.

כאמור, יכולתנות נוכחת כמעט בכל מקום ובכל תחומי החיים. גם בתחום הבריאות, ובוודאי שבתחום הנפש. כך למשל שאלוני איכות חיים שנועדו לתת תמונת מצב אובייקטיבית לגבי איכות חייו של האדם מוטים לרעת אנשים עם מוגבלות, שכן הם מניחים שחיים "טובים" ובריאים הם בהכרח נעדרי מגבלה, כאב או סבל. חשוב להבין שהשאלונים הללו משמשים לקביעת מדיניות, בניית תוכניות טיפול והתערבות ולצורך קבלת החלטות רפואיות, ממש כמו זו שבנייר העמדה לתיעדוף חולים קשים בתקופת מגפת הקורונה.

כיצד לא ימצאו את עצמם אנשים עם מגבלות בתחתית סדר העדיפויות, כאשר מניחים מראש כי איכות חייהם נמוכה וחייהם שווים פחות? כיצד לא ימצאו את עצמם אנשים עם מגבלות בתחתית סדר העדיפויות, כאשר היושבים בוועדה עיוורים וחירשים לעמדות היכולתניות שחלחלו אט-אט, אך בשיטתיות, לתפיסות עולמם?

עלינו כחברה לזהות את המצבים המנציחים תפיסה יכולתנית ולהזכיר לעצמנו שאנשים שונים זה מזה במאפיינים רבים, וביניהם גם במצב הגופני והבריאותי. שונות זו היא נורמלית, והיא זו המאפשרת חברה מגוונת בעלת הון אנושי וחברתי, המוציאה מחבריה איכויות של סולידריות, עזרה לזולת, אמפתיה, סבלנות וסובלנות. חברה ללא השונות הזו היא חברה שיסודותיה רעועים ותחלואיה רבים.

ולכל המצקצקים בלשונם ואומרים כי עלינו להתמודד עם החלטות קשות, ויש צורך במנגנון לקבלת החלטות שכאלה במצבי חירום, אגיד כי "קיצורי הדרך" של קביעת רמת התפקוד והבריאות של האדם דרך הסטראוטיפ "יושב בכיסא גלגלים" או "לא עובד" הם קיצורי דרך מסוכנים, שחוטאים לאמת. יתרה מזאת, הם מצביעים על האופן שבו אנחנו מצמצמים את האפשרויות של אנשים עם מוגבלויות בכל תחומי החיים. את זה עלינו לשנות יחד כחברה.