הלביא מקהיר: כך חיסלה ישראל את הסופר-מטוס הנאצי של מצרים

שלום, כאן הקברניט; אי שם בשנות החמישים החליטה מצרים שכדי להכריע את ישראל צריך יותר מסתם כוח צבאי. חובה עליה להשתחרר מכל השפעה חיצונית אפשרית, מכל מי שיעמוד בדרכה לשחרור פלסטין וביסוס מעמדה כמנהיגת העולם הערבי. ושבשביל זה, היא צריכה "לביא" - מטוס קרב מפיתוח עצמי, שינתק תלות בפוליטיקה זרה.

קראו לו חילוואן 300 ומה אין בסיפור שלו - ריגול ומלחמה, פיתוח שעבר מגרמניה לספרד ולמצרים, נאצים וסובייטים, מדע ופוליטיקה; הוסיפו לשם גם צלחת מעופפת ותקבלו את קטלוג מילות החיפוש של ערוץ ההיסטוריה. ולסיפור הזה יש גם טוויסט ישראלי גדול.

הוא מתחיל אי שם ב-1956, כששקע האבק של מלחמת סיני. כישראלים, אנחנו זוכרים את מבצע קדש כניצחון קלאסי: נשיא מצרים נאצר הרשע סגר את תעלת סואץ בפני ישראל, חיילינו הגיבורים כבשו את סיני וצנחו במיתלה, ופתחו את המעבר בתעלה.

אבל גם במצרים זוכרים ניצחון - פשוט לא על ישראל: במקביל למבצע קדש התחולל מבצע מוסקיטר - פלישה של צרפת ובריטניה למצרים. שתי המדינות תבעו בעלות על תעלת סואץ, שאכן מימנו את חפירתה אך עשו זאת בשטח שהפך להיות מצרים הריבונית. וכשנאצר גדע את רווחי מסי העברת הספינות בתעלה, יצאו האירופים לקחת בכוח את השליטה ולקבל את הכסף בחזרה.

לאחר שסיימה מצרים להדוף אותם - אגב, בסיוע דיפלומטי כבד דווקא מארצות הברית - עשתה חושבים וקלטה: לא מעט ממטוסי הקרב בחיל האוויר שלה היו מתוצרת בריטית, והפכו בלתי שמישים בשל ניתוק היחסים ומניעת גישה לחלקי חילוף.

החדשים ביותר במטוסי החיל היו מתוצרת ברית המועצות; מה תעשה מצרים אם מחר יחליטו הסובייטים שגם הם רוצים חתיכה מעוגת סואץ? או חס וחלילה, ישראל ממש סבבה ואסור לתקוף אותה?

ולכן, החליטה ההנהגה להשיג מטוס קרב משלה. בנובמבר 1959 הלכו נציגי מצרים, התדפקו על דלתות מומחי תעופה עולמיים, וחיפשו מי שימציא מטוס עבורם. לאחר כמה סירובים, כיוונו אותם מקורות לפרויקט של מטוס קרב שמתגלגל כבר זמן מה בספרד - מטוס קרב מאוד קל, מאוד חזק ומאוד מהיר, שממשלת ספרד פשוט לא מצליחה לתקצב ולקדם כמו שצריך.

לא הייתי בחדר כשנודע למצרים מי עומד בראש המיזם הספרדי, אבל אני מנחש שכל הלסתות פגעו בשטיחים וכל הגבות - במאווררי התקרה: היה זה מומחה גדול, כה גדול שעל פיו נשפטים רוב המומחים האחרים. הוא הקים את מפעל בייריש פלוגזגוורק, והמציא את מטוס הקרב שצבר הכי הרבה הפלות בהיסטוריה. למטוס קראו ME109 ולמומחה - וילהלם אמיל "ווילי" מסרשמיט.

וכאילו שלא די בו, איתו עבד על הפרויקט הספרדי גם אחד קורט טאנק, המהנדס הראשי של פוקה-וולף וממציא ה-FW190, ולצידם עוד קהל גדול של מומחים יוצאי התעשייה הגרמנית. אנחנו מדברים על שני נאצים לשעבר, והמוחות הכי מבריקים בתחום התעופה בעולם. איך הגיעו למיזם תעופה ספרדי?

ובכן, לא קלים היו חיי גאון הנדסה נאצי לאחר מלחמת העולם השנייה. על המדינה נאסר להתעסק בפיתוחי תעופה מכל סוג במשך עשר שנים, אז מר מסרשמיט עשה פיבוט והחל לעצב ולייצר מכונות כתיבה, כלי בנייה ואת מה שהוא לטעמי המכונית המכוערת בהיסטוריה.

חברת מסרשמיט המשיכה להתקיים בקושי, ואז קיבל הגאון עצמו הצעה מספרד: בוא, פתח עבורנו מטוס קרב, והמשך לעשות את מה שאתה כל כך טוב בו. ואולם המיזם היה קצת גדול על ממשלת ספרד, שבעצמה עוד החלימה מפצעי המלחמה והסכימה למכור אותו כפי שהוא. מצרים בחנה את הפיתוח, ונדלקו לה העיניים: זה באמת היה מטוס גאוני.

מסרשמיט היה חסיד של מטוסי קרב קטנים כל חייו, מטוסים שיהיו מהירים וזריזים יותר מאשר נוחים או בטוחים, והתפיסה הזאת עשתה את ה-109 לכזה כוכב בשמי אירופה בשנות הארבעים. עתה בנה הגאון את הגרסה הסילונית שלו: גוף צר, דקיק וקטן, שמזכיר טיל יותר מאשר מטוס, כנפי דלתא בצירוף מייצבי גובה משולשים, ושימו לב: הדבר הזה שקל 2.2 טון בלבד, בערך כמו ה-109.

מטוס כל כך קל יוכל לטפס לגובה במהירות עצומה, לנוע בקלות ולהיות זריז יותר מכל יריב, ולהסתדר גם עם מנוע חלש יחסית. בואו נשווה אותו רגע למתחרים: למשל, המיג 21, מטוס קרב דק וזריז ביותר, היה בעל משקל המראה מקסימלי של 8.8 טון, הגיע למהירות מירבית של כ-2,200 קמ"ש ונסק בשיעור של 220 מ' לשנייה.

המיראז' 3 הצרפתי וה-F104 האמריקאי הציגו ביצועים דומים מאוד אף שהיו כבדים ממנו בהרבה. והחילוואן? תוכנן להגיע למהירות ושיעור נסיקה דומים, כשמשקל ההמראה המקסימלי שלו עומד על פחות מחמש טונות וחצי, והמנוע שלו מייצר פחות דחף וצורך פחות דלק. הכנפיים היו הדקות ביותר בקטגוריה, והוא תוכנן לפנות, להסתובב ולהתגלגל במהירות מסחררת; מטוס שנולד לקרבות אוויר פראיים.   

למעשה, היה זה מטוס הקרב הסילוני הכי קטן בעולם. ולא רק - גם תוכנן להיות קל לייצור ולתיקון, ובידיים של טייס מיומן - סיוט לכל אויב. הוא תוכנן להגיע לגובה של כארבעים אלף רגל כשתי דקות וחצי מרגע שחרור הבלמים על המסלול, וליירט כך מפציצים ומטוסי סיור בקלות. חימושו תוכנן להיות ארבעה תותחי 23 מ"מ - נשק רב עוצמה בטווח קצר, וארבעה טילי אוויר-אוויר.

ולמצרים רקד הלב: אם אין צורך במנוע יוצא דופן, אולי אפשר יהיה לייצר גם אותו במצרים ולהשלים כך עצמאות ייצור מוחלטת. מסרשמיט, טאנק וקבוצת מהנדסים גרמנים - מומחי הנעה, אווירודינמיקה, אלקטרוניקה ורכיבים - עברו למצרים ב-1960 ושם המשיכו לעבוד על הפרויקט במפעלי חילוואן תחת שם חדש: HA300.

הגנרלים ליקקו את האצבעות: חיל האוויר המצרי יוכל להפעיל מאות כאלה, שישבשו כל מתקפה ישראלית, ויסללו לצבא המצרי את דרך המלך מקהיר לירושלים. הפרויקט זכה לשותפים גם בהודו; המדינה ראתה פוטנציאל גדול בפיתוח הזה, והעריכה שתוכל ליהנות אף היא מפירות היצירתיות הגרמנית. צריך רק לסיים את הפיתוח, להתחיל את הייצור ולקוות שאף אחד לא יפריע.

אבל באותו הזמן ישב "אף אחד" אי שם מעברה השני של תעלת סואץ, כשמרגליו המעולים מספרים איך מצרים מצאה שניים משלושת הנאצים הכי חכמים בעולם (השלישי, ורנר פון בראון, בנה באותם ימים את תוכנית החלל של ארה"ב) והחלה לחלום על שליטה בשמי המזרח התיכון. וזה משהו שהמוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים לא ישתוק עליו.

רגע, מה אכפת לה לישראל מהחילוואן 300? שתייצר מצרים את מטוס הקרב שלה וחסל; הרי בכל מקרה יהיו לה מטוסי קרב, בין אם ייבנו בפאתי מוסקבה או במידל איסט.

ובכן, אויב בעל יכולת עצמאית לייצר מטוסי קרב יכול לבנות הרבה חלפים שיאפשרו יותר טיסות של כל מטוס ותיקון זריז של נזק מבצעי; הוא מסוגל לשדרג את המטוסים לפי הצורך בפחות מאמץ ולתת מענה לחידושים והפתעות שתכין לו; וכאמור - יהיה חשוף לפחות השפעה בינלאומית, מצד מעצמות שמוכרות מטוסים. הרי מטוסי קרב הם לא משהו שאפשר להחליף בקלות ובמהירות כשצריך. ולכן, החילוואן עמד להפוך את מצרים ליריב אף יותר מסוכן וקשוח. למצרים היו עוד כמה פרויקטים בהם נעזרו במדענים נאצים גולים; בין השאר ניסו לפתח טיל קרקע-קרקע מדויק, וכלים אסטרטגיים אחרים.

כדי למנוע הישגים שכאלה, פתח ראש המוסד איסר הראל במבצע "דמוקלס", במסגרתו נבנתה רשימת חיסול של המדענים מגרמניה, פרטי בני משפחותיהם, מיקומים, שגרת פעילות ועוד.

כדי להגיע אל הנאצים, המוסד נעזר בנאצים: אוטו סקורציני, נאצי גאה עם הרבה דם על הידיים, גויס בידי הארגון כדי לרגל אחר עמיתיו. לא הפריע לו לעבוד בשביל יהודים - אותם יהודים חזקים ומפחידים שתפסו זמן קצר לפני כן את אדולף אייכמן, שפטו ותלו אותו על פשעיו.

בספטמבר 1962 בוצעה מתקפה: המוסד שלח מעטפות נפץ למהנדסים גרמנים במצרים. אחת הגיעה למשרדו של וולפגנג פילץ, ופצעה את המזכירה שלו, ואחרות הרגו חמישה מצרים; בנוסף, המדען הגרמני היינץ קרוג פשוט נעלם, ונטען שחוסל בידי ישראל, אפילו בידי סקורציני עצמו. ומדען אחר שרד ניסיון התנקשות (סוכן שירה לעברו פשוט החטיא). המסר עבר, חזק וברור: אל תתעסקו עם ישראל.

אבל הכסף המצרי היה מאוד מפתה, והנאצים המשיכו בעבודתם. מיזם החילוואן התקדם יפה, כשלצידו מיזם מנוע הסילון המצרי. הוא נקרא E300 ופותח בידי פרדיננד ברנדנר, עוד גאון הנדסה שפיתח בזמנו את מנוע הטורבו-פרופ הכי חזק שעלה לאוויר.

ב-1963 המוסד עלה רמה, והחל לפנות למשפחות המהנדסים כדי לנסות לגרום להן להשפיע מרחוק. בתחילת מרץ התלוננה הגברת היידי גארקה על שני גברים מוזרים שאיימו עליה בבזל, ואמרו שכדאי מאוד שאביה המהנדס יפסיק לעבוד עם אויבי ישראל. הם נעצרו והתגלו כשליחי המוסד יוסף בן גל ואוטו יוקליק; וכאן נגמרה הסבלנות למר דוד בן גוריון.

"הזקן" קרא היטב את השטח וידע כי חיסול גרמנים לא ישא פרי, בטח בעידן בו יש יחסים בין ישראל הצעירה ומערב גרמניה, יחסים שכוללים העברת משאבים וכספים קריטיים. רק ב-1961 אושרה העברת ציוד צבאי אמריקאי לישראל, ציוד שהיה בידי הגרמנים.

מה עשה? פשוט הוביל פנייה רשמית לממשלת מערב גרמניה, שתעשה משהו עם אזרחיה שמייצרים כלי משחית בארץ הנילוס. צלקות מלחמת העולם השנייה עוד נראו היטב בכל גוף וכל נפש, והגרמנים לקחו אחריות והתחילו להפציר במהנדסים לוותר על החילוואן. חשיפות פומביות של המיזם גררו ביקורת קשה על המהנדסים בארצם, וחלקם נעתרו לבקשה הממשלתית. אבל לא מסרשמיט, טאנק, ובכירי המדענים. הם מבחינתם, אנשי מקצוע; להם לא אכפת מסנטימנט יהודי ומרמור גרמני. הפרויקט נמשך, על אף עיכובים, והתקרב למועד טיסת הבכורה.

ביוני 1963 הגיע למצרים קפטן קאפיל בגראווה, טייס ניסוי הודי. הגרמנים עיקמו את האף; הם ניסו לארגן טייס ניסוי מאירופה ולא הצליחו, ובמצרים לא היה. פריץ שייפר, מנהל תחום הטיסה ב-HA300 וטייס ניסוי לשעבר בחברת היינקל (ואגב, מהראשונים שהטיסו מטוס סילון - חתיכת נבחרת כוכבים היתה להם שם) אמר לברגאווה שוואלה, אף אחד לא רוצה אותו בפרויקט ואת החילוואן הוא לא יטיס.

ביולי נדרשו מנהלי הפרויקט להציג את המטוס כשהוא נוסע על המסלול, בפני הנשיא נאצר. בהיותו הטייס המתאים ביותר, טיפס קפטן ברגאווה ל-HA300 וגילה עד מהרה עד כמה אינו בטיחותי; מבנה הגלגלים יצר סכנת התהפכות אפילו בנסיעה עדינה. לאחר ההדגמה, פנה אליו הנשיא ושאל מה דעתו על המטוס. ברגאווה, בחוכמתו, ענה שהמטוס לא בטיחותי ושאם הגרמנים לא יאפשרו יותר מעורבות של אחרים, יישאר ה-HA300 פרויקט מדעי מגניב ולא יהפוך למערכת נשק.

נאצר הבין את הרמז ובאוקטובר 1963 מונה קפטן ברגאווה רשמית לטייס הראשי של הכלי. מיד הודיע שאין סיכוי שהוא עולה על מכונת המוות של מסרשמיט. ברגאווה הסביר שכלי יש המון ליקויים, בצורה שכל טיסה בו תיגמר באסון. מסרשמיט האשים את ההודי בפחדנות, והאחרון אמר שהוא לא סתם מפחד, אלא ממש מת מפחד ופשוט לא מתחשק לו למות בגלל הנדסה רעה.

לאחר צחצוח חרבות בין השניים, הבין הבכיר הגרמני שהטייס יודע על מה הוא מדבר. למשל, טען ברגאווה שליקוי במיכל הדלק לא איפשר לזהות דליפות פעם אחר פעם, מערכת השמן לא התמודדה היטב עם טיסה במהופך והמנוע היה נחנק תוך כמה שניות, משטחי הבקרה של הזנב היו חלשים ורגישים לרעידות ועוד ועוד. הכל תוקן ומסרשמיט הכיר בטעותו.

כשהמריא המטוס לטיסת בכורה בת קצת יותר מ-12 דקות במרץ 1964, הגדיר אותה ברגאווה כמשעממת - הציון הטוב ביותר שאפשר לתת לכלי טיס ניסיוני. הוא הונע במנוע מתוצרת בריטניה שכן ה-E300 המקומי טרם הושלם.

כל הזמן הזה, נמשך הלחץ הישראלי, והמשיכה נטישת מדענים - מה שיצר עוד עיכובים וסיבוכים בפרויקט. אם לא די בכך, עבר פנתר שחור בין הודו ומצרים; הראשונה סברה שהאחרונה תקנה ממנה מטוסים, אותם תבנה בהתבסס על טכנולוגיות ההנעה של ה-HA300, בעוד למצרים לא היתה כוונה לעשות זאת. למה לה, כשביכולתה לבנות מטוסים לבד? וכך נותק הפרויקט מסיוע זר.

במלחמת ששת הימים של 1967 הוכח שאין באמת צורך במטוס קרב שיכול להרקיע מהר במיוחד - אחד היתרונות הכי מהותיים ב-HA300: מטוסי המיראז' והמיסטר של ישראל פשוט הגיעו נמוך וגילחו למצרים את רוב חיל האוויר על הקרקע. מערב גרמניה, בינתיים, מצאה דרך נהדרת לפתור את בעיית המהנדסים: היא פשוט עודדה תאגידים להציע להם עבודות משתלמות באירופה. אחד אחר השני נטשו המומחים את ארץ הנילוס; הרבה יותר נחמד לעבוד בגרמניה, היכן שפחות סביר שיבוא בלילה איזה שפיון ישראלי עם אקדוח ויסדר לך כונס אוויר במצח.

החילוואן HA300 חוסל בדיוק כפי שחוסל הלביא: לבנות מטוס קרב באופן עצמאי זה מאוד מאוד קשה ויקר כשאתה לא מעצמה, ותלוי בכוחות חיצוניים. המצרים לא הצליחו להצדיק את יצירת מטוס הקרב המהפכני של מסרשמיט, כשבחלון הראווה מעבר לרחוב מניחה בריה"מ מיגים כלחמניות חמות. במאי 1969 בוטל הפרויקט; לא פורסמה הודעה רשמית, לא הוצגו נימוקים, מצרים פשוט סיימה את פרק החילוואן 300 וזהו.

אני יכול להבין מדוע: עם המשך נטישת הגרמנים, ניסתה מצרים לגייס מומחי תעופה מברית המועצות - רק להם היה די ניסיון בעבודה עם טכנולוגיה כזאת, ונכונות לשתף פעולה עם מדינה שנתפסה בעולם כששה אלי קרב.

הפנייה המצרית בוצעה קודם בגישושים ואז בערוצים רשמיים; בשלב זה ניגשה ברית המועצות ומסרה למצרים גרסה דיפלומטית של "אוקיי, ניסיתם, ואין בושה בכישלון. אולי פשוט תקנו מאיתנו עוד מטוסים נהדרים וגמרנו?" - וכך היה.

המצרים הזמינו עוד מטוסי מיג 21, וביקשו מהרוסים גם סיוע מקצועי, כזה שיאפשר לגדל טייסים טובים יותר, שיביסו את הישראלים החצופים האלה. הסובייטים הסכימו ואף שלחו טייסי קרב לנסות את כוחם ומזלם מול טייסינו - בתקרית מאוד מיוחדת שארעה ב-1970 (ועליה אספר לכם בטור משלה).

מסרשמיט חזר לאירופה ולא בנה עוד מטוס קרב; קורט טאנק חזר אף הוא - לא לפני שהציע לקאפיל בגראווה לבוא איתו, למיזם חדש בשם פאן-אוויה שברבות הימים הוליד את מטוס הטורנדו; ומצרים לא בנתה שוב מטוסי קרב עיקריים. ב-1990 שופץ מטוס HA300 שנמצא במצרים, והועבר למוזיאון בגרמניה.

בסופו של דבר, התגלה הלביא המצרי כמיזם שאפתני מדי, ומצרים למדה שעדיף להסתכן בהשפעה חיצונית ולא לשרוף כסף ולהסתבך פוליטית; יש סיבה שכל כך מעט מדינות מייצרות מטוסי קרב בעצמן. גם ישראל למדה את השיעור הזה, ארבעים שנה לאחר מכן. טיסה נעימה!