אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
צ'רלי קאופמן חוזר בסרט חדש - "אני חושבת לגמור עם זה" צילום: Getty Images

צ'רלי קאופמן חוזר בסרט חדש - "אני חושבת לגמור עם זה"

בסרט של יוצר הקולנוע זוכה האוסקר יש את המיקס הקבוע של מחשבות מוזרות ורגשות קיצוניים. אך לדבריו הוא "לא משונה, רק ביישן"

02.09.2020, 08:09 | יאיר רוה

צ'רלי קאופמן רוצה שתדעו שהוא נורמלי לחלוטין ושהוא בכלל לא משונה. "אני חושב שהתפתחה איזו מיתולוגיה סביבי, שמבוססת על כך שבתחילת דרכי הייתי מאוד ביישן", הוא אמר באחרונה ל"וראייטי". האיש שזכה באוסקר על כתיבת "שמש נצחית בראש צלול" (שביים מישל גונדרי), וחתום כתסריטאי גם על "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" (בבימויו של ספייק ג'ונז), מוציא ביום שישי בנטפליקס את סרטו השלישי כבמאי, "אני חושבת לגמור עם זה", הסרט הראשון שלו מאז "אנומליסה" מ־2015.

קראו עוד בכלכליסט

העובדה שזה ככל הנראה הסרט הכי איזוטרי ופחות קומוניקטיבי שלו (ראו מסגרת) בוודאי לא תעזור לו לשקם את התדמית של האמן המיוסר הטובע במחשבות שדבקה בו מאז שניקולס קייג' גילם אותו כתסריטאי מבוהל, חסר ביטחון, מגומגם ומזיע ב"אדפטיישן".

 צ’רלי קאופמן , צילום: Getty Images צ’רלי קאופמן | צילום: Getty Images  צ’רלי קאופמן , צילום: Getty Images

קאופמן כבר בן 61, ואת הקריירה שלו כתסריטאי האמריקאי הגדול של תחילת המאה ה־21 הוא התחיל מאוחר. אחרי לימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק קאופמן עבר בין עבודות חסרות חשיבות, וכשחגג את יום הולדתו ה־30 כקופאי במוזיאון במיניאפוליס, הוא הבין שכדאי לו להתחיל לנסות להתקדם בחיים ולהגשים את ייעודו. אחרי שנים של סירובים ממפיקים וסוכנים, הוא הצליח למצוא עבודה כתסריטאי לסיטקומים (ביניהם "נד וסטייסי") ותוכניות מערכונים, בין השאר ל"המופע של דיינה קארווי", התוכנית שגילתה לעולם גם את סטיבן קולבר, סטיב קארל ולואי סי.קיי. "במקביל לעבודה בטלוויזיה ישבתי לכתוב את 'להיות ג'ון מלקוביץ''", הוא סיפר לי בראיון טלפוני ב־2004. "שלחתי את התסריט למפיקים וכולם אמרו לי כמה שהוא מוצלח וחכם אבל שאף אחד לעולם לא יפיק אותו כי הוא מוזר מדי. אחרי כמה שנים התקשר אליי ספייק ג'ונז, שקרא את התסריט, אהב אותו ורצה לביים אותו. משם הכל התחיל. כש'להיות ג'ון מלקוביץ'’ יצא, הייתי בן 41".

מתוך הסרט של צ מתוך הסרט של צ'רלי קאופמן "של מי הזכרונות האלה" | צילום: באדיבות NETFLIX מתוך הסרט של צ

ההגדרה "מוזר מדי" הפכה לסימן ההיכר של קאופמן. "להיות ג'ון מלקוביץ'" פתח את השער ליצירה מופלאה ומופרעת של יוצר מבריק ומקורי שבכל סרט שלו יוצא לשיטוט בתוך המסדרונות הארוכים, המפותלים והאפלים של מוחו של הגיבור, שטרוד בתחושות מנוגדות ונוירוטיות של עליבות ואפסיות מצד אחד, ושל נרקיסיזם גרנדיוזי ויהיר מצד שני.

רוב גיבוריו יוצרים בעצמם: "להיות ג'ון מלקוביץ'" עסק בשחקן מפורסם; "אדפטיישן" סיפר על תסריטאי עסוק שמצוי במחסום כתיבה מייסר כשהוא נשכר לעבד לקולנוע רב־מכר בלתי ניתן לעיבוד; "סינקדוכה, ניו יורק", הסרט הראשון שקאופמן גם ביים, היה מסע לתוך מוחו המיוסר של במאי תיאטרון שלא מצליח לפתור את חידת חייו ויצירתו. וב"Antkind", הספר המפלצתי בגודלו (700 עמודים) שקאופמן כתב ושיצא לאור לפני כחודשיים (על בסיס רעיונות שלו מתסריט גנוז), אנחנו מבלים בתוך מחשבותיו הלולאתיות של מבקר קולנוע.

אבל זה היה ג'ים קארי ב"שמש נצחית בראש צלול" שהפך לדמות הכי יפה שיצר קאופמן: על גבר מאוהב ושבור לב, שמבקש שזיכרונותיו מבת זוגו יימחקו, ואז יוצא למרדף בתוך מוחו כדי לאחוז בהם לרגע קט אחרון לפני שהם נעלמים.

כל שיטוטי המוח האלה של קאופמן הפכו אותו לתסריטאי שמפגיש יפה בין רעיונות שכליים לבין רגשות, שנשזרים ליצירות סבוכות וסוריאליסטיות שקשה לפעמים להבין מתי הן מתרחשות במציאות ומתי בדמיונם של הגיבורים. אבל קאופמן שב ומדגיש שהדמויות האלה הן לא הוא. "מי שרואה את הסרטים שלי וחושב שאני משונה - זו זכותו כמובן, אבל זו לא כוונתי", הוא אמר לאחרונה בראיון.

מתוך הסרט "מתוך אני חושבת לגמור עם זה", צילום: באדיבות NETFLIX מתוך הסרט "מתוך אני חושבת לגמור עם זה" | צילום: באדיבות NETFLIX מתוך הסרט "מתוך אני חושבת לגמור עם זה", צילום: באדיבות NETFLIX

הבמאי ניתק מגע מצופיו

"שמש נצחית בראש צלול" (2004) ו"סינקדוכה, ניו יורק" (2008) של צ’רלי קאופמן הם שניים מהסרטים הכי יפים, חכמים ומרגשים שנעשו ב־20 השנים האחרונות. ו"אדפטיישן" (לצד "בארטון פינק" ו"שמונה וחצי") היא אחת היצירות הכי מבריקות שנכתבו על תהליך היצירה עצמו, על הפער שבין שמירה על חוקים ונוסחאות לבין הרצון לרדת מהפסים, ועל כך שכדי לדעת ליצור צריך קודם כל לדעת לחיות. שלושת הסרטים האלה הפכו את קאופמן לאחד היוצרים הנערצים עליי, שכל סרט חדש שלו הוא אירוע חובה. העובדה שבשני סרטיו האחרונים, סרט האנימציה העצוב "אנומליסה" וכעת "אני חושבת לגמור עם זה" (מיום שישי בנטפליקס), הוא לחלוטין מנתק מגע מהקהל ומקומוניקטיביות אמנם מאתגרת את אהבתי אליו, אבל גם דורשת ממני ומכל מעריציו להקדיש לו מחשבה נוספת ויותר מקורטוב סבלנות.

כבר מסצנת הפתיחה: 20 דקות של נסיעה באוטו, של בני זוג בדרך להורים שלו, והשיחות, השתיקות, המחשבות והזיכרונות של אחד מהם (אבל של מי?) ברור שקאופמן הכניס אותנו לתוך חידה אטית שכדי לפענח אותה צריך לפתוח ספר שירים של וויליאם וורדסוורת, שהסרט בנוי על פי אחת האודות שלו, וגם לגלות בקיאות במיוזיקל "אוקלהומה".

אין סצנה שאין בה רעיון מילולי עמוק ומבריק שעושה חשק לצטט, אבל יכול להיות שכדי באמת להבין את הסרט, או בכלל לאהוב אותו, צריך להקדיש לו עבודת מחקר אקדמית, שתעשה קישור בין המחשבה האנושית, שבה העבר, העתיד וההווה מעורבבים יחד עם פיזיקה קוואנטית. וכך הסרט הזה - כמו מחשבה אחת ארוכה על זרות, ניכור, בדידות, יאוש ומוות, שבה העתיד והעבר מחוברים לתוך אותה סצנה בהווה - נע בלוּפּ מסובך ומתסכל שלא פשוט להתיר ולפענח.  

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות