מסקנות מעוותות מהגל הראשון הובילו לקריסה הנוכחית

מסקנות מעוותות שהובילו להחלטות מוטעות בגל הראשון הם שהובילו לקריסה הנוכחית, כן, גם זו הכלכלית. ניתוח לא נכון של הנתונים הביא אותנו לנתוני התחלואה הגבוהים ולסגר הנוכחי. הקורונה תסתיים אבל הצלקות כתוצאה מזיוף התוצאות של הגל הראשון יישארו איתנו עוד זמן רב.

ראש הממשלה סיפר לנו על הצלחה בסדר גודל בינלאומי בטיפול המדינה בגל הראשון של הקורונה. אנחנו המשכנו להאמין לאמירה הזו. כך גם פוליטיקאים רבים ואנשי תקשורת רבים הממשיכים להציג את הבלוף הזה בסגנון "אמנם בגל הראשון המדינה נחלה הצלחה". האמת שונה לחלוטין.

בדיקה סטטיסטית פשוטה מראה שרמת היעילות של ישראל בטיפול בקורונה היתה רחוקה מאוד מכפי שהוצגה, וכנראה אף גרועה ביחס למדינות אחרות רבות בעולם. איך זה יכול להיות? התשובה טמונה במבנה הגילים של האוכלוסיה הישראלית בהשוואה למדינות אחרות: מסתבר שאנחנו צעירים הרבה יותר מהאוכלוסיה במדינות אחרות. כן, נתון בסיסי להשוואה בהינתן העובדה שהיקף וחומרת הפגיעה של הקורונה גבוהה בצורה ניכרת באוכלוסיות המבוגרות. מכאן שהנתונים הכוללים שהוצגו נראו לכאורה בסדר, אבל אינם מצביעים כלל על הצלחה בטיפול.

ההסתברות של כל אזרח בישראל למות מקורונה אינה נמוכה יותר מההסתברות של אזרח באותו גיל במדינות רבות אחרות בעולם. זה היה נכון כבר אז וזה בוודאי נכון עכשיו. המדד העיקרי לפגיעת הקורונה הוא מספר המתים לכל מיליון תושבים. בנוסף למספר החולים הקשים לכל מיליון תושבים (מספר הנדבקים, או כפי שהם מכונים "החולים", מעוות את התמונה בשל העובדה שהוא תלוי במספר הבדיקות ובסוג האוכלוסיות הנבדקות).

ביום חגיגת הסיום הגדולה של ראש הממשלה לקראת סוף אפריל, מספר המתים לכל מיליון תושבים בישראל היה 198 (22 לכל מיליון תושבים. נתון הנחשב למספר נמוך יותר מאשר ברוב מדינות העולם, ובוודאי בהשוואה למדינות שהוכו קשות בקורונה באירופה המערבית או בארה"ב). אבל, צריך לקחת בחשבון את גיל האוכלוסיה. אם נתייחס לחלוקה של האוכלוסיה לשתי קבוצות גיל בלבד, הקבוצה של בני 65 ומעלה שרובה אינו מהווה חלק בתעסוקה והקבוצה של בני פחות מ-65, בה נמצאת המסה הגדולה של הפעילים כלכלית, נראה שהקבוצה הבוגרת מהווה בישראל 12.2% בלבד מכלל האוכלוסיה, אבל החלק שלהם בתמותה היה 91% (180 מתים מוך 198). על כן, בדיקה נכונה יותר של יעילות הטיפול בקורונה צריכה להתבצע בהשוואה למדינות שנמצאות פחות או יותר באותה קבוצת גילים.

על פי ה- worldometer שבודק את מצב הקורונה בכל מדינות העולם, סיווגנו את 154 המדינות (לא כולל מדינות עם פחות ממיליון תושבים) לשלוש קבוצות גיל על בסיס נתוני הבנק העולמי:

• מדינות "מבוגרות" בהן האוכלוסיה בגיל 65 ומעלה מהווה יותר מ 16%.

• מדינות "בינוניות" אליהן משתייכת ישראל, עם 8% עד 16% מהאוכלוסיה בגיל 65 ומעלה.

• מדינות "צעירות" עם פחות מ-8% מהאוכלוסיה בגיל 65 ומעלה.

התמונה המתקבלת ( כפי שניתן לראות בלוח הבא) מראה בצורה מובהקת: רמת התמותה בישראל בזמן החגיגה הגדולה של ההצלחה בטיפול בקורונה היתה גבוהה יותר מכמעט כל המדינות בקבוצת הגיל שלה. בהשוואה מול 33 המדינות בקבוצת הגיל של ישראל, ישראל היתה טובה יותר רק מאירלנד, ובמידה מסוימת גם מטורקיה, מצפון מקדוניה ומפנמה:

מטבע הדברים, רוב המדינות ה"מבוגרות" (כולל מדינות אירופה שכמעט כולן "מבוגרות" עם למעלה מ-16% מהאוכלוסיה בגיל 65 ומעלה) הגיעו לתמותה יותר גבוהה כבר בגל הראשון. יש לזכור שבניגוד לישראל שמבודדת גיאוגרפית, רוב המדינות האלו לא יכלו לסגור את גבולותיהם ביעילות ובכך למנוע הדבקות. עדיין, מספר לא קטן של מדינות "מבוגרות" הגיעו בגל הראשון לשיעורי תמותה נמוכים מאשר בישראל (ביניהן יוון, צ'כיה, סרביה, וכמובן יפן).

החשיבות של מבנה הגילים באה לידי ביטוי בעיקר ב-87 המדינות הצעירות: כולן מגיעות לשיעורי תמותה יותר נמוכים מישראל, מלבד שלוש מדינות: איראן, אקוואדור והרפובליקה הדומיניקנית.

גם אם ניקח בחשבון את העובדה שהרישומים בחלק מהמדינות אינם אמינים, עדיין הסה"כ כפי שניתן לראות בלוח של 127 מדינות שהגיעו לשיעורי תמותה נמוכים יותר מישראל, מול 27 מדינות עם שיעורי תמותה גבוהים יותר, לא הצדיק שום חגיגת סיום ותפיחה עצמית על הכתף, ובוודאי לא הצדיק מדיניות (או חוסר מדיניות) שהובילה למצב הגרוע אליו הגיעה המדינה היום.

האופוריה הבלתי מוצדקת עם סיום הגל הראשון השפיעה ללא ספק בהמשך. בכיוונים של קבלת החלטות לא נכונות או מעוותות, בהתייחסות פחות קפדנית של האוכלוסיה, כך שמספר המתים מאז ועד ימים אלה עלה פי 8 (בינתיים). שיעור התמותה מתקדם בקצב מהיר מסגירת הפער מול כמעט כל המדינות ה"מבוגרות".

הקורונה תסתיים כנראה בעוד תקופת זמן כזו או אחרת, אבל הבעיה היא שהצלקות כתוצאה מזיוף התוצאות של הגל הראשון יישארו איתנו עוד זמן רב. ישראל תהיה אולי בין האחרונות שייצאו מהמגפה הזאת, אבל הבעיה העיקרית והחמורה ביותר היא המחיר הכלכלי שאנחנו משלמים ונזדקק לשלם (אנחנו והדורות הבאים) עוד שנים אחרי שנשכח מהקורונה.

פרופ' רפי בר-אל הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן-גוריון במחלקה למדיניות ציבורית, חבר סגל במכללת ספיר, בעבר ראש הרשות לתכנון לאומי וכלכלי