למידה באמצעות עשייה: על אפשרות לחינוך אחר

אחת השאלות המרכזיות סביב הקורונה היא – מה יהא על החינוך? מה יקרה השנה, בשנה הבאה ובזו שאחריה? הקורונה חוללה מגוון רחב של שינויים באורחות חיינו, כנראה שבעיקר – מעבר לכלכלה – במערכת החינוך: הלמידה מרחוק הפכה למרכזית; הכיתות קטנו ל"קפסולות"; ומעורבות הרשויות המקומיות בחינוך הפכה לקריטית.

עם כל זאת, הפערים בין מי שיש לו למי שאין – התרחבו במידה ניכרת; היכולת להחזיק את הילדים (אני כותב בלשון זכר) במצב ממושך של למידה מרחוק, מבלי שהמורים ישלטו היטב ברזי האפשרויות שמייצרת הטכנולוגיה, התבררה כמאמץ שווא; ואילו השאלה מה יעשו הילדים בבית תקופות ארוכות מבלי להתחרפן ולגלגל זאת אל שאר בני המשפחה - הפכה לדרמטית. ליד כל אלה עלתה בעוצמה שאלת הבחינות והערכת התלמידים בגילאים השונים, והספקות בעניין בחינות הבגרות – גברו. 

כיתה ריקה. להפסיק לעבוד מתוך אנרציה | צילום: רויטרס

הדרישה ללמידה אחרת וליציאה מקופסת הלימוד הפרונטלי בת מאות השנים, נעשתה ברורה לעין כל. אין עוד אפשרות להמשיך עם אינרציה עתיקה כאשר המציאות משתנה ללא הרף ובמהירות לנגד עינינו. אבל מה כן? ובכן, הנה מה שכותב עבורנו החינוכאי ניל פוסטמן בספרו "קץ החינוך" (1998) – כאילו כתב זאת היום: "אז הסביר (הסגן) לראש העיר שתלמידי בתי הספר הציבוריים היו עד כה חלק מהבעיה הכללית, בעוד שעם קצת דמיון ושינוי בפרספקטיבה הם יכולים להפוך בקלות לחלק מהפתרון הכללי. הוא הצביע על כך, שבחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים יש בערך 400 אלף צעירים וצעירות, בריאים בגופם ומלאי מרץ, שאפשר בעזרתם להפוך את העיר מחדש למקום שראוי לחיות בו" (עמ' 81). ראש העיר שולח את הילדים מבתי הספר לעבודות לטובת הציבור, ומשבש את החינוך המקובל עבור משהו חדש ומפתיע.

הנה אנחנו! הגענו להיות חלק מסיפורו המומצא של פוסטמן. חינוך אחר צריך להפעיל את התלמידים ולהפכם לגורם חברתי אקטיבי, לאנשים צעירים שעושים דברים למען החברה. לשם כך יש להגדיר מסגרת-על, שתעסוק ב"התלמיד וסביבתו". מסגרת-העל אומרת לכולם – משרד החינוך, הרשויות המקומיות, בתי הספר, הצוות והתלמידים, הורי התלמידים וגורמים נוספים – שהתלמידים ממעטים אמנם להגיע אל מבנה בית הספר, אבל לעומת זאת הם מרבים להכיר את סביבתם הקרובה והרחוקה היכרות פעילה.

מה ניתן לעשות במסגרת-העל של "התלמיד וסביבתו"? הרבה. הסביבה כוללת את בעיות הקיימות שהטרידו אותנו לפני הקורונה ויטרידו אותנו עוד יותר אחריה: מִחזור, צריכה, בשר, זיהום, אנרגיה מתחדשת ועוד הרבה עניינים, שאמורים להטריד מאד אנשים צעירים שרוצים לעצמם את העולם גם אחרי 2030. אבל הקורונה פתחה כיווני פעולה חדשים, המיוחדים לה. העניינים שמטרידים עתה את הציבור הרחב ידועים: דאגה כללית של "מה יהיה?" וצורך בתמיכה אישית, דאגה לכלכלת המשפחה, בדידות (בעיקר בקרב קשישים), אלימות והתמכרות (בעיקר בקרב צעירים), צורך ביציאה מהבית ומפגש עם חברים; קשת הצרכים היא רחבה.

איך מוציאים מן הכוח אל הפועל את "התלמיד וסביבתו", על שלל הרעיונות שיעלו בתוך סיפור המסגרת הזה? ישנה דרך אחת קלה: שמשרד החינוך יקבל על עצמו להוביל חינוך שונה מהמסורת הארוכה של מאתיים שנות. במקרה כזה הוא ימקד כוחות ויפנה אותם לכל הגורמים המעורבים בחינוך. וישנה הדרך הקשה, שבה משרד החינוך אינו מוכן לוותר על שליטה, והדברים קורים במנותק ממנו. המנהלים והצוותים החינוכיים צריכים להיות מרכז הפעילות. עליהם להגדיר תחומי פעילות רלוונטיים לקהילה המקומית ולהוביל את תהליכי הביצוע יחד עמה. תחילה אנחנו מדברים בתלמידים בכיתות ט'-י"ב, אבל בהדרגה גם בצעירים יותר. סיפורו של פוסטמן צריך לקרום עכשיו עור וגידים!

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך