לגו אפאצ'י: הכירו את מסוק התקיפה המפתיע של איראן

שלום, כאן הקברניט; אנחנו אוהבים לצחוק על איראן בכל הנוגע לתעופה צבאית, ולפעמים היא נותנת לנו סיבות טובות. למשל, כשחשפה את מטוס הקרב החמקן F313 קאהר התברר שזה דגם מפיברגלס ושהמסכים בקוקפיט שלו הם בכלל DVD לאוטו. בכל פעם שהיא מציגה מטוס, הוא מתואר בתור פריצת דרך שתחרוך את השמיים ולרוב מתברר שמדובר בפיתוח נחות או בשקר גרוע.

אותו הדבר קרה אי שם ב-1989, כשצצה התמונה הזו לראשונה וגרמה למומחי מודיעין ואנליסטים במערב לשפוך את הקפה מרוב צחוק, לפעמים דרך האף. תראו:

זה נראה כאילו נשבר שיא המוק-אפים הגרועים של איראן וההליקופטר הזה - זאפר 300 שמו - יתחיל לזוז רק אחרי שתכניסו שקל לחריץ בדופן שלו. הצורה, המבנה ובעיקר הצבעים - כולם חיזקו את ההערכה שלאיראן פשוט נגמרים הרעיונות.

כמדינה עם המון גאווה לאומית, נטייה לפזר איומים והפחדות בקצב של תותח רב-קני וגישה מוגבלת לטכנולוגיה מתקדמת, נראה שהזאפר הוא פשוט לוחמת מודיעין; האיראנים רוצים שיריביהם יבזבזו זמן ומאמץ על מחקר ומעקב אחר מערכת נשק שלא קיימת במציאות. אבל לא רק שהמסוק אמיתי לגמרי, הוא גם מהווה הוכחה מפתיעה לכמה יצירתית היא הרפובליקה השיעית; חכו שתשמעו מה יודעים המסוקים שלה לעשות.

קודם כל, הזאפר 300 לא נועד לכבוש את שדות הקרב אך גם לא את קומת הפאסט-פוד בקניון גרנד-בזאר טהרן; מדובר באב טיפוס שנולד כדי ללמד את איראן איך מעצבים הליקופטר קרבי, איך מפזרים נכון את משקל הציוד והמכשור, כיצד נראית חתימת מכ"מ של מסוק שעשוי מחומרים לא רגילים - בעצם, את כל מה שאף אחד אחר לא היה מוכן ללמד אותה. והיה לה מאוד חשוב ללמוד: למסוקים יש תפקיד מאוד חשוב עבור איראן כבר 40 שנה.

במלחמת איראן-עיראק התבססה המדינה על מסוקי קרב מדגם קוברה, אותם קנתה לפני המהפכה השיעית, בימים בהם ארה"ב היתה שותפתה האהובה. המסוקים הללו נמכרו ביחד עם טילים נגד טנקים ומערכות לראיית לילה. ואולם, איראן הפעילה אותם פחות לבלימת חיל השיריון העיראקי, ויותר לפשיטות ומארבים מעופפים, תקיפת מפקדות קדמיות ואיתור כוחות אויב בחזית. כמו כן, ליוו מסוקי קרב כוחות קומנדו שהונחתו במסוקי סער, ואיפשרו לאיראנים יותר גמישות ויצירתיות בהפעלת הכוח.

לאחר המלחמה החל מחקר לפיתוח עצמי של טכנולוגיות הליקופטרים. רכישת מסוקים זרים היתה קצת בעייתית; אף אחד לא רצה למכור לאיראן אפילו רוגטקה. כן, לא קל להיות הילד השיעי היחיד בכיתה: 198 מדינות סוברניות יש בעולם, ומתוכן רק עם אזרבייג'ן יש לאיראן יחסי שלום רציפים.

המהפכה השיעית הכריזה מלחמה אידיאולוגית על כל תפיסה מערבית, וגם על הקומוניזם - כך ששתי המעצמות הגדולות לא סיפקו לאיראנים אף בורג. לאט לאט הבינו הסובייטים שיש פה לקוח קצת קוקו, אבל אחד שיתעשת בעתיד - והחלו להזרים לאיראן ציוד דרך צפון קוריאה (מוטו: הקוקו הכי קוקו בעולם מאז 1948). כך נוצר מצב בו האיראנים מתחילים לפתח תלות בטכנולוגיה רוסית, וב-1989 החל סחר רשמי ומסודר בין שתי המדינות.

למה בחרה איראן לפתח מסוקים משלה ולא להשיג למשל, MI24 מתוצרת סובייטית - כאלה שתוכל לקבל במהירות ובקלות? פשוט מאוד: כי היו לה הוצאות ביטחוניות דחופות יותר. עם האצת פרויקט הגרעין האיראני בראשית הניינטיז, הואצה גם הצטיידות במערכות גילוי והתרעה לאומיות - רשת מכ"מים ואמצעים נגד מטוסים.

ב-1993 הודיעה ישראל על כוונתה להצטייד במפציץ-קרב ארוך טווח כתגובה למיזם הגרעין, ובשנה לאחר מכן נבחר ה-F15E; כך נכנסו איראן וישראל למירוץ חימוש מסחרר: הראשונה משיגה ומשפרת טילים בליסטיים וראשי נפץ שמכניעים מדינות - והאחרונה משיגה ומשפרת אמצעים לעצור מתקפה כזו. יתרון בולט של רכש זר הוא מהירות ההצטיידות, ומבחינת איראן טילי נ"מ מתקדמים היו בראש הרשימה; למי יש תקציב לרכישת מסוקים זרים כשהאויב בא באלפיים קמ"ש עם F15?

אז לאחר שנים של מחקר ופיתוח מקומי שהניב עיצובים מצחיקים כמו הזאפר, נולד באיראן מסוק תקיפה מבצעי בשם שאהד 285. גם הוא קצת הצחיק אנשי מודיעין כשראו אותו לראשונה; הפעם הוא לא נראה כמו צעצוע-קניונים, אלא כמו הליקופטר מלגו או משהו שנפל מביצת הפתעה. אבל כשהוא נכנס לשירות ב-2009, אף אחד כבר לא צחק.

לפי הערכות, השאהד 285 הוא מסוק סיור ותקיפה זריז ביותר, שעשוי כמעט כולו מסיבי פחמן. הוא נחשב לקל להטסה בצורה נדירה ויש לו רק איש צוות אחד; יש בדיוק עוד מסוק קרב אחד בעולם שתוכנן להפעלה ללא טייס משנה - הקאמוב 50 הרוסי - הגדול, כבד ויקר פי כמה.

השאהד 285 יכול לשאת קשת רחבה של מערכות נשק - כולל טילים נגד ספינות לטווח של עשרות קילומטרים. דבר כזה יכול להמריא ממחסן בנמל, לתקוע מיכלית נפט במפרץ הפרסי ולהיעלם לפני שיספיקו להבין מי ירה ומהיכן.

כמו כן, ככל הנראה שביכולתו לשאת טילי אוויר-אוויר מדגם מיסאג 2, גרסה איראנית של הקיאן-וויי הסיני. במקור מדובר בטיל כתף, אך ביכולתו להשיג נעילה מכל זווית ולפגוע במטרות איטיות מחמישה ק"מ ויותר. הוא יוכל להפיל בקלות מל"טים, למשל.

לצד משימות אלה, אמור השאהד לעבוד בצמוד עם כוחות קרקע כפי שעשו מסוקי קוברה לפניו - לגלות מטרות, לסייע בפשיטות ועוד. במתארים אלה, נושא מקלע בגחונו ושתי כוורות 70 מ"מ בתצורת סיור, או שמונה טילים נגד טנקים.

וחכו, יש עוד: מסוק התקיפה העיקרי של איראן כיום הוא הטופאן 2, גרסה משופרת של מסוק הסופר-קוברה האמריקאי.

הוא כמעט זהה למקור, אך חופת הטייס הוחלפה באחת משוריינת, מערכות הקוקפיט עודכנו וכך גם מערכת ראיית הלילה. ולפי הערכות, איראן קרובה מאוד להשקת מחליף מעיצוב עצמי, שאהד 216 שמו - הליקופטר שישלב את הזריזות של ה-285 עם העוצמה של הטופאן.

איך, איך הצליחה איראן לבנות מסוקי קרב יעודיים? מדובר באתגר טכנולוגי מסובך; רק ארה"ב, רוסיה, בריטניה, איטליה, צרפת, הודו, סין ודרום אפריקה עשו זאת לבדן - ורק שתי הראשונות בכלל עשו זאת יותר מפעם אחת.

כדי לענות על כך, צריך להסתכל על מסוק הקוברה עצמו. הוא נולד ב-1966, כשארצות הברית הבינה שהמלחמה בווייטנאם דורשת משהו שיוכל ללוות מסוקים שמובילים חיילים, להגן עליהם, ולצוד מטרות אויב. בתחילה ניסו לשים תותחים ורקטות על היואי, מסוק התובלה העיקרי שלהם; זה לא עבד פשוט משום שהחימוש הפך את היואי לכבד ומסורבל מכדי לתפוס את האויב.

אז כדי להאיץ את הפיתוח, לקחו המהנדסים המבריקים של חברת בל מנוע של יואי, רוטורים, תמסורות ובעצם את רוב הקרביים של המסוק ופשוט ארזו אותם אחרת - בתוך גוף צר וקל יותר. ומסוק הקוברה שהתקבל כך הציג ביצועים מעולים.

האיראנים שיכפלו את השיטה, אבל על גבי מסוק שהוא מלכתחילה קל בהרבה מהיואי: לקחו קרביים של בל 206 וארזו בתוך שלדה צרה וקטנה. ולא רק - השתמשו בגוף שעשוי כמעט כולו מסיבי פחמן, כך שהתוצאה היתה אפילו יותר קלה מהמסוק המקורי (1,300 ק"ג לעומת 1,500), על אף שהתווספו אליה המון מערכות וציוד. אני חייב להסיר את הכובע בפני מהנדסי איראן - השאהד 285 הוא באמת הישג.

מסוק הקרב שאהד 216 שיצטרף אליו יהיה בעצם, קרביים של קוברה בגוף מסיבי פחמן - מה שיאפשר צמצום משמעותי יותר של המשקל, נשיאת יותר חימוש, ובעצם הצגת מסוק חזק ומסוכן בהרבה.

אז כן, לאיראן עדיין יש מיזמי תעופה מצחיקים למיניהם שנועדו להפחיד ולבלבל, אבל יש לה גם יכולות הנדסיות מרשימות מאוד. חישבו על כך: הינדוס לאחור של טכנולוגיות זרות היא כוח שאסור לזלזל בו, ועלול להפוך למכפיל כוח ברמה האסטרטגית.

בדרך כלל הינדוס לאחור כלל לא נועד לפיתוח מערכות נשק חדשות. למשל, צה"ל נהנה מעליונות טכנולוגית על כל אויב בערך מאז 1973, והיכולת הישראלית בהינדוס לאחור של ציוד אויב נועדה לשפר את המענה עבורו. למשל, אחרי שהשגנו מיג 21, גילינו בדיוק מאילו זוויות הטייס רואה בו פחות טוב, ומהן עדיף להכות בו.

ארטש, הצבא האיראני, עובד בתנאי נחיתות איומה כבר 40 שנה; רוב הציוד שלו היה אמריקאי, אך המהפכה השיעית ניתקה אותו מחלקי חילוף ושדרוגים. ולכן, הפכה איראן לאלופה בלהשמיש, לאמץ ולהעתיק כל מה שאפשר. ההליקופטרים שלה הם דוגמה מצוינת לאילתור מוצלח: לוקחים מסוק קל ועושים ממנו מסוק קרב, בוחנים ולומדים אותו עד שאפשר לעשות זאת גם למסוק יותר מורכב ולפתח כך נשק שיהיה יותר קטלני מהמקור. כמו לקחת ערכת לגו, ולבנות ממנה משהו חדש.

וכאן מתחילה להתגלות חומרת האיום. לא, זה לא שמסוקי שאהד יפשטו על ערי ישראל או משהו; הם לא נועדו לכך. בכלל, אני סבור שאיראן שואפת להימנע ממלחמה כוללת עם יריב מתקדם כמו ישראל או ארצות הברית. ואולם, עימות נקודתי מוגבל הוא משהו אחר, וסביר להניח שעימות כזה יתבצע בשטח שנמצא בשליטתה או השפעתה - המפרץ הפרסי, סוריה או לבנון; היכן שכל מה שייפול, יגיע לידיה.

מטוסי F15, F16 ו-F35 שיפילו מערכות הנ"מ המתקדמות, מזל"טים שגם מסוקי הלגו שלה יכולים ליירט - הכל פשוט אוצר עבור הרפובליקה האיסלאמית. מה שהופל היום יוליד מטוס ניסוי מחר, וכלי מבצעי מחרתיים. אז כן, אפשר לצחוק על העיצובים המוזרים ומטוסי התעמולה שלה - אך חשוב לזכור שמדובר ביריב מאוד יצירתי, עם לא מעט אסים בשרוול. טיסה נעימה!