סיציליה זה כאן: על השיחה עם מילצ'ן ועל אבטחת בן-ארי

1.

בראיון עם יונית לוי בחדשות 12 הודה בנימין נתניהו שדיבר פעם-פעמיים עם ארנון מילצ'ן, עד תביעה מרכזי בתיק 1000. רק כדי להגיד לו שהוא אוהב אותו, או חג שמח, או משהו כזה חסר חשיבות. גם בריוני פרוטקשן פשוטים לא אומרים הרבה יותר. כי לא צריך, כי לא ממש חשוב מה נאמר. חשובים יותר ההקשר, התחושה, הכוונה. פחות חשוב מה נתניהו השמיע - חשוב יותר מה מילצ'ן שמע. נתניהו אולי לא התכוון לאיים על התובעת ליאת בן-ארי, אבל חשוב יותר מה הבינו תומכיו; חשוב יותר השיריון לרשימת הליכוד של בוריס אפליצ'וק, מראשי המאיימים על בן-ארי; והכי חשובה היא השורה התחתונה - שבן-ארי נאלצת להסתובב עם מאבטחים, כמו בסיציליה. השיחה עם מילצ'ן היא סיציליה, האבטחה על בן-ארי היא סיציליה.

סניגורי נתניהו גוללו בטענותיהם המקדימות לבית המשפט את מסכת האיומים, הלחצים, והייסורים שלטענתם עבר עד המדינה ניר חפץ, כדי לאלצו להעיד נגד נתניהו. נתניהו לוקח את זה צעד אחד קדימה: אם למדינה מותר, גם לי מותר. וזה המשחק המקביל שהוא וסניגוריו מנהלים. הוא מושקע ב'ריסוק' המאשימים (התובעת, עדי מדינה, עדי תביעה) והם בריסוק האישומים. הוא עובד בחוץ - בתקשורת, בפוליטיקה, ברשתות. הם עובדים מול השופטים. הסניגור עו"ד בועז בן-צור 'נתפס' באזור קו התפר של חלוקת העבודה הזו. בתיווך לשיחת טלפון גבולית.

ארנון מילצ'ן ובנימין נתניהו | צילום: אם סי טי, אי פי איי

2.

הסדרה 'שופטים בשר ודם' של נפתלי גליקסברג בכאן 11 נחתה כאן בתזמון מדוייק שמשיק לדיון בשאלה האם משפטו של בנימין נתניהו הוא משפט פלילי או פוליטי.

הפרק הראשון ששודר אתמול עסק בנגזרת הציבורית של המשפט, הבג"ץ. עד כמה לגיטימית התערבות בג"ץ בכליאת המסתננים, בהפרטת בתי הסוהר, במתווה הגז, בפיטורי שר שנאשם בפלילים. השופטים מדברים על סמכותם לבטל חוק שסותר חוק יסוד וסמכותם להתערב בהחלטה ממשלתית שפוגעת בזכויות אדם או חורגת מההסמכה החוקית של השלטון. הפוליטיקאים, לעומתם, מדברים על אקטיביזם והסגת גבול מצד השופטים.

ולצד המשפט הציבורי, הניח שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן את האקטיביזם במשפט הפלילי. אקטיביזם שלא נוגע לשמאל-ימין, אלא לאכיפה הפלילית נגד פוליטיקאים שנתפסו כמאיימים על מערכת המשפט. יעקב נאמן, רפאל איתן, רובי ריבלין, חיים רמון. ולפניהם נרשמה התמקדות מיוחדת בפוליטיקאים של ש"ס, המפלגה שתרמה את מספר חברי הכנסת הגדול ביותר לספסל הנאשמים.

בדומה לקבוצה הראשונה, גם הדומיננטיות המתגברת של ש"ס במרחב הפוליטי והחברתי נתפסה כסוג של איום, גם על מערכת המשפט. בכיר לשעבר בפרקליטות הסביר לי פעם את מדיניות האכיפה: "זה לא שהיו ישיבות והחלטות שבהן סימנו יעדים, אבל איכשהו הייתה הבנה איפה שמים ברקס ואיפה נותנים גז". ואת הגז נתנו בעיקר בקבוצות שנתפסו כאיום: הש"סניקים ומתנגדי האקטיביזם שביקשו ליזום רפורמות וחקיקות שיגבילו את מערכת המשפט.

שר המשפטים לשעבר, הפרופ' דניאל פרידמן | צילום: שאול גולן

כמובן שהשיח הזה מוכחש לחלוטין על ידי קברניטי ודוברי המערכת. לשיטתם, הסיפור הוא מקצועי נטו. כשיש ראיות, מאשימים. כשאין ראיות, גונזים. אלא שהשאלה לא תמיד ממוקדת רק בראיות, אלא גם במאמץ שמושקע בהשגתן (משל הגז והברקס). וזה לא רק הראיות, אלא גם הנחת העבודה לפיה השחיתות היא מכת מדינה. ולכן, הדרך להדבירה מחייבת פרשנות שמרחיבה את השמיכה הפלילית גם על פעילויות שחורגות מהמתווים המוכרים של עבריינות הצווארון הלבן.

3.

נתניהו לא נמנה על קבוצת היעד הראשונה של הפוליטיקאים שנתפסים כאיום על המערכת. להיפך, עד שהאש לא נגעה בחליפתו, הוא דווקא נחשב לאחד מתומכי המערכת, ואפילו נהנה לראותה חובטת ביריבים כאהוד אולמרט או אביגדור ליברמן. לטענתו, הוא בקבוצת יעד חדשה - פוליטיקאי מהימין שהפרקליטות השמאלנית מבקשת להפיל באמצעות תיקים תפורים והזויים. טענה שהיא קשקוש מוחלט. רוני אלשיך, אביחי מנדלבליט ושי ניצן אינם שמאל והפרקליטות אינה שמאל. ולכן נותרנו עם קבוצת היעד האחרונה והיא קבוצת ההרחבה – יעד לאישומים שמרחיבים את השמיכה הפלילית על פעילויות כחקיקה, רגולציה ויחסי הון-עיתון-שלטון.

4.

נתניהו מעדיף לחזור ולהתקרבן בטענת הרדיפה שמנהלים נגדו "פקידי המשפט השמאלנים". בטענת התיקים התפורים וההזויים. הוא ממנף את כזב הרדיפה הפוליטית רק כדי לבסס את תוכניתו לרסק את מערכת המשפט, לנקום בה על שהעזה להגיש נגדו כתב אישום. וגם, כדי ללכד ולהתסיס את הבייס הפוליטי שלו, את נאמניו המוסתים. כדי שיאיים על התובעת בן-ארי, כדי שיתמוך בו בקלפי. נתניהו בונה יותר על הניצחון הפוליטי שיאפשר לו להעלים את המשפט מאשר על הניצחון המשפטי. וכפי שכבר אמרנו, כך הוא גם מחלק את העבודה עם סניגוריו. הוא מושקע ב'ריסוק' המאשימים והם בריסוק האישומים.