עדיין אין תחרות בתחום המחצבות

אלפי יזמים וקבלני בנייה פועלים בשוק הנדל"ן הישראלי. ואף על פי כן, מדובר בענף שסובל ממיעוט תחרות ומריכוזיות מונופוליסטית, שנמצאת ברובה הרחק מתחת לרדאר של הצרכן הישראלי, שיודע מצוין להתלונן על מחירי הנדל"ן במדינה. לזכותה של מיכל הלפרין ייאמר שהיא הכירה מהר מאוד בצורך לטפל בריכוזיות האדירה ב"שרשרת המזון" הנדל"נית — בדגש על תחום המחצבות ומפעלי הבטון, המשאבים שמהם מפיקים פה כל דירה, בניין, כביש או גשר. 

להלפרין היה אומץ להכניס יד לבצה העכורה שהיתה רוויה באינטרסנטים חזקים, בין השאר לאחר שקודמיה בתפקיד טיפלו בתחום המלט המונופוליסטי (פתיחת היבוא מול נשר). אבל בפועל, הרבה לא קרה בתחום. גם היום יושבת ועדה בינמשרדית, עוד ועדה, שמנסה לגבש פתרונות לסוגייה. 

מחצבה משוקמת בכרמיאל | צילום: הקרן לשיקום מחצבות

נכון להיום פועלות בגבולות הקו הירוק 36 מחצבות המספקות חצץ - חומר הגלם העיקרי לבנייה. 15 מהן מופעלות על ידי שלוש חברות בלבד: רדימיקס (8 מחצבות), שפיר (4) והנסון (3). הבעיה המרכזית היא ה"אינטגרציה האנכית", שבמסגרתה החברות הללו מחזיקות גם במפעלי בטון (65 לרדימיקס, 26 להנסון ו־17 לשפיר) והן למעשה שולטות כמעט בכל שרשרת הייצור בענף. וכדי לסבר את האוזן: לפי נתוני משרד השיכון, לדירה ממוצעת נדרשים 100 קוב בטון, שהם 1,300 טון חציבה. 

הלפרין לא חששה להתעמת עם חברות אלו. ב־2017, שנה וחצי אחרי שהלפרין נכנסה לתפקידה, פירסמה רשות התחרות דו"ח מיוחד "על הגברת התחרות במחצבות ובחינת ריכוזיות גיאוגרפית". הלפרין המליצה להוציא עוד מחצבות לשוק, להפריד בעלות צולבת ולבחון כוח מונופוליסטי גם במבחן האזורי, בעיקר בשל עלויות השינוע האדירות בתחום המחצבות. 

אבל כאמור, תמונת המצב לא השתנתה. מחצבות חדשות לא נפתחו מזה עשרות שנים, יבוא חומרי חציבה זה עסק יקר, וגם היכולת ליטול מחצבות ישנות מהחברות החזקות והגדולות עדיין מאוד קטנה. את הרווח האדיר של החברות הגדולות בתחום אנחנו מרגישים היטב בכיס, אבל לא ממש יודעים לאן לכוון את החיצים.