"בקפה הזה פוגשים את אסי היפה ואסי המכוער"

לשבת פיזית לקפה עם אסי דיין זה קצת קשה, אבל יש מי שחשב על הכי קרוב שאפשר. מחר יושק בתל אביב בית הקפה "מפגש אסי" (נחלת בנימין 51) שמנציח את הקולנוען והיוצר,  אחת הדמויות הבולטות, המסקרנות ומעוררות הסנסציה בתרבות הישראלית. על קירות המקום תוצג תערוכת קבע מעיזבונו של דיין המנציחה את פועלו, שאוצרת האמנית והיוצרת רויטל בן אשר פרץ, יועצת ראש העיר לענייני אמנות. מי שעומדים מאחורי המיזם הם דוד טור וקבוצתו ("ברקפסט קלאב", "החתול והכלב", "קפה אירופה" ועוד) יחד עם ליאור דיין ומנהלי העיזבון. 

על הקירות תלויים צילומים נדירים של אסי דיין, תסריטים בכתב ידו, כתבות ומכתבים מתקופות שונות. כמה מטרים משם יוקם הבר "מר באום" (כשם סרטו של דיין מ־1997), שאולי יזכיר ליושביו את פאב ה"בארבי" מהסרט הנפלא "החיים על פי אגפא". 

"ליאור ואני מכירים הרבה זמן והוא פנה אליי ונתן לי גישה חופשית לכל החומרים של אבא שלו, ובמשך שנה וחצי צללנו בין אלפי מסמכים ותמונות, מאחורי הקלעים של כל סרט, ואספנו המון חומרים", מספרת בן אשר פרץ. "יש מעט חומרים מקוריים, השאר רפרודוקציות. הייתי הולכת לישון עם אסי ומתעוררת איתו. אבל עבדנו שלושתנו יחד על הכל".

איור ושיר של רוני סומק המוקדש לאסי דיין. שיחקו סטנגה ביחד | איור: רוני סומק

בן אשר פרץ מעורבת גם בתערוכה של דיין שתוצג בעתיד במוזיאון תל אביב. לדבריה, היה בקרבה ובחיבור לחומרים משהו כמעט מיסטי. "רוב הדברים שתלינו הם צילומי משפחה מאוד אינטימיים שלא נראו קודם. בחרתי תמונות פחות איקוניות, יש מקבץ של מכתבי מעריצות בדפים ורודים עם פרפרים, וטקסטים שלו, מאוד חושפניים ואובדניים. התלייה נטולת היררכיה, לא כרונולוגית ולא נושאית והגילוי עבור מי שיושב שם הוא אינסופי: ישנו אסי היפה, אסי המכוער — כל מה שהוא היה".

לדברי ליאור דיין, "הפריט שתלוי שאני הכי אוהב זה התמונה של אבא שלי עם המספר האישי מהצבא שמסתתר מאחוריה סיפור: היא צולמה רגע לפני שנכנס לכלא 6. הוא התחיל בסיירת מטכ"ל שעשו טירונות עם הצנחנים ואחרי כמה ימי ניווט נגמרו לו הסיגריות והוא אמר לחבר'ה שאם לא מארגנים לו, הוא יהיה חייב למצוא דרך. בבוקר כולם קמו ואסי נעלם. הרימו מסוקים לאוויר ומצאו אותו יושב בבית קפה בכפר ערבי מעשן סיגריה ושותה קפה שחור. מכאן האמירה של סבי משה דיין 'חייל שלא ישב בכלא הצבאי איננו חייל'. רואים בה את מרד הנעורים, השובבות והגבוליות בעיניו”.

"אסי ואני היינו מיודדים בעיקר בשנותיו המאוחרות", מספר טור. "היתה לו בקשה שהוא חזר עליה שוב ושוב: שיזכרו אותו. זה די הציק לו. כשהוא עבר בין דירות, הוא השאיר אצלי כתבים ותסריטים. אחרי שנפטר ליאור אמר לי לשמור את זה וכעבור שנתיים פניתי לעירייה וביקשתי שייתנו חדר למוזיאון בשבילו, אבל הם טענו שהוא לא עומד בקריטריונים. אז אני וחבורה של אנשים סביבי שמעריצים ומדקלמים את השפה שהוא יצר, לא רק מ'גבעת חלפון', החלטנו לשים את הדברים במקום שיוכל לכלכל את עצמו. אמנם בית קפה זה לא הדבר הכי כלכלי אבל אני מקווה שלא נפסיד כסף, ואם יהיו רווחים, נקים קרן לתסריטאים”.

טור מוסיף שהקים מקום "שלי ולחברים שלי יהיה איפה לשבת, וגם לאנשים שהיו מיושבי מרסנד, קפה תמר, ביאליק, ומוסדות תל־אביביים אחרים שנסגרו ומחפשים מקום להיפגש".

"מפגש אסי". מכתבי מעריצות וטקסטים אובדניים על הקירות | צילום: נוי שכטר

על הבחירה להקים גם את "מר באום" הוא אומר: "אסי היה דו־קוטבי, מהצבר היפה עד הדבר הכי אנטי־תזה ל'הוא הלך בשדות'. אז גם פה יש בית קפה לבן ויש בר שחור, שהוא הומאז' לברים של שנות ה־80 בתל אביב. גם מנות האוכל הן קלאסיות ברוח התקופה ההיא, וכמובן שיתוף הפעולה עם גולדסטאר: בקבוק ממותג עם איור של דיין שצייר המשורר והאמן רוני סומק".

"ליאור התקשר אליי ושאל אם ציירתי פעם את אביו", מספר סומק. "זה היה אחרי שכתבתי את אחרית הדבר לספרו 'משורר לשעבר מנסה לשחזר'. והיום הוא תלוי כשיר בבית הקפה ומספר על המפגש הראשון שלי עם אסי. כילד גרתי בשכונה של מפוני מעברות ליד צהלה, ויום אחד בדרכנו מבית הספר איזה נער שאל אם אנחנו רוצים לשחק סטנגה. נכנסו לחצר של אסי לשחק והוא צעק 'תבעטו בהורדוס — בעצם בעטנו בעמודים ההיסטוריים של משה דיין".

"זה מקום שלא מתבייש להאיר את המילה תרבות", אומר סומק. וליאור דיין מסכם: “עם העושר והצבעוניות שיש במקום, אני חושב שאבי היה מתמוגג מאושר והיה אומר 'ניצחתי את המוות'".