אל תקרא לי המילטון: קצב הראפ מניע את ההצגה

בעולם שבו הפושעים תמיד מנצחים ושומרי החוק איבדו תקווה, נתי הוא סתם איזה לא־יוצלח שעובד במערכת חדשות של עיתון. עד שיום אחד הוא מתחשמל ומקבל כוחות על־אנושיים שמאפשרים לו לשכנע אנשים לעשות מה שהוא רוצה. מרגע זה מתחיל מסע שבמהלכו ייאלץ להתמודד עם דילמות קשות, יתפתה לנצל את כוחותיו לתועלתו האישית וכמובן להציל את העולם מידי נבל מרושע. 

מה שנשמע כמו גרסה ציונית לסרטי "הנוקמים" של מארוול הוא למעשה אופרת־ראפ מדע־בדיונית ששמה "גיבור", שתעלה בעונה החדשה של תיאטרון באר שבע. ואם זה לא מפתיע מספיק - מי שכתב, הלחין ויביים אותה הוא עמית אולמן, שהתפרסם כיוצר פרינג' מוערך וכאחד ממייסדי פואטרי סלאם.

"'גיבור' היא יצירת מחווה לז'אנר גיבורי־העל, שגם חוקרת וגם חוגגת אותו", אומר אולמן. "כתבתי אותה לאורך כל תקופת הקורונה אחרי כמה חודשי תחקיר. חזרתי לסרטים ולקומיקסים כדי להיזכר ולמצוא ארכיטיפים בולטים של הז'אנר. חידדתי את אלמנט השפה והכוח שלה, גם באיך שהחברה מתייחסת לגיבור. מצד אחד הוא מישהו שעוזר לאנשים, ומצד שני הוא מחוץ לחברה ולוקח את החוק לידיים. היצירה עוסקת בשפה, באיך אנשים משתמשים בה ויודעים לסובב דברים, ספינים שהתקשורת מלאה בהם. החזקים בהצגה הם אלה שיודעים לסובב יפה את הסיפור שלהם והצנועים תמיד מפסידים. הכוח שלו הוא בדיבור ובשפה, הוא אומר להם מה לעשות".

עמית אולמן | צילום: אוראל כהן

באר שבע ניצחה במרוץ

אולמן (35) החל את דרכו כראפר תחת שם הבמה "פדרו גראס". כבר בגיל 17 הקים להקה עם חבריו מהתיכון ברחובות, שכל אחד מהם הפך ליוצר מוכשר ומצליח בפני עצמו — עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי שהפיק אלבומים לרביד פלוטניק). איתם הוא גם ייסד ב־2012 את פואטרי סלאם, ערבי ה"ספוקן וורד" (מעין שילוב בין ראפ לשירה) המצליחים.

באותה השנה פרץ אולמן גם בתחום התיאטרון עם המחזמר הבלשי פורץ הדרך "העיר הזאת" שכתב עם הברון ופצצתי, ועלה באינקובטור. היתה זו ההצגה הראשונה שהביאה את בשורת הראפ לתיאטרון הישראלי, והיא זכתה לשבחי הביקורת, גרפה פרסים וסחפה אחריה קהל מעריצים מושבע שהגיע שוב ושוב ודקלם את השירים. 

ההצלחה הפכה את אולמן ליוצר נחשק שכמה תיאטרונים חיזרו אחריו. ומי שהצליח לבסוף לחטוף אותו הוא תיאטרון באר שבע. "גיבור", בכיכובם של תום אבני, דניאל מנוחין, מולי שולמן, תום גרציאני וזהר מידן, הוא הפרויקט הראשון של אולמן בתיאטרון הרפרטוארי. 

זה שונה לכתוב לתיאטרון רפרטוארי?

"הרעיון למחזה היה עוד קודם, ורק כשהתחלתי את הכתיבה ידעתי שהוא יוצג בבאר שבע. אבל לא היה שוני בכתיבה. ההשפעה של התיאטרון הרפרטוארי יותר קשורה לכמה שחקנים יש לי ומה היקף ההצגה, לא לכתיבה או לתוכן".

כשמדברים על מחזמר ראפ, אי אפשר שלא לחשוב על הלהיט "המילטון", שעלה לראשונה לפני 15 שנה. לין מנואל מירנדה היה ההשראה שלך?

"לא. תיאטרון וראפ אלה דברים שאני עושה המון שנים. אני שחקן וראפר מגיל צעיר ויום אחד כתבתי סצנה בהופעות עם הלהקה שלימים הפכה לפרולוג של 'העיר הזאת'. היה לי מאוד טבעי להשתמש בקצב של ראפ כדי לשרת את המשחק ומשם זה התחיל. המשכתי את הרעיון הזה שהגיע משני הדברים שרציתי לשלב ביניהם. זו לא הצגה שיש בה מדי פעם שירים, אלא כולה שיר, וכך גם יהיה 'גיבור'. הקצב של הראפ ממש מניע את העלילה".

הראפ מזוהה עם מחאה פוליטית. אתה חושב לכתוב פוליטי?

"לא. אני גם לא יודע מה זה פוליטי. לא מדגדג אותי לכתוב על ימין ושמאל, אני לא מאמין בזה ולא אוהב את זה. ראפ בבסיסו הוא אמצעי ביטוי, שבכלל לא התחיל ממחאות אלא מפאן. המסרים שלו הם אנושיים וחברתיים. אני מבין בני אדם. מה שאומרים בחדשות מורכב מכל כך הרבה ספקולציות ובסוף יש שם משהו אנושי לדבר עליו".

פרידה מפדרו גראס

בימים אלה משחק אולמן את דמותו של אדי המוכר בסדרה "החנות שיש בה הכל" (כאן11). בנוסף הוא מעלה עם ג'ימבו ג'יי ואריק אבר את המופע "שירה חייבת", שבו הם מבצעים משיריהם בעיבודים לפסנתר וצ'לו. 

משם הבמה פדרו גראס בחר אולמן להיפרד לפני שנתיים. "הוצאתי אלבום בקורונה לפני שנה והחלטתי שאני מוציא אותו בשם שלי. זה בא ממקום של לאחד את הכובעים. בתור שחקן תמיד הייתי עמית וכמוזיקאי פדרו וכבר לא הרגיש לי רלבנטי לעשות לעצמי את החלוקה הזאת בראש".