מדינה שאוהבת לבזבז חייבת לגבות יותר מס

1. המסקנה הראשונה שעולה מדו"ח מינהל הכנסות המדינה שהכינה הכלכלנית הראשית באוצר, שירה גרינברג, נאמרה באופן מפורש על ידי שר האוצר, אביגדור ליברמן בשיחה עם מערכת "כלכליסט" בשבוע שעבר: נטל המס בישראל ביחס לתוצר (כלומר, כמה מסים אנו משלמים כל שנה ביחס לערך השקלי של כל המוצרים והשירותים שאנו מייצרים באותה שנה) - אינו גבוה. הוא אפילו נמוך. נזכיר כי הדו"ח הנוכחי אינו מתייחס לשנת 2021 – שהייתה שנת צמיחה יוצאת דופן עם זינוק בהכנסות ממסים, שלא יחזרו על עצמם.

אחד הגרפים המעניינים שמביאים כלכלני האוצר, מציג את המדינות מפותחת לפי שני פרמטרים במקביל: יחס מס לתוצר והתוצר לנפש. הגרף מציג למעשה איזה מדינות גובות הכי מס ביחס לעושרן. ישראל נמצאת ברבע בעייתי של המדד: בקרב המדינות "העניות" ביותר ב-OECD (מתחת לממוצע), שגובות הכי פחות מסים. ישראל מוצאת את עצמה בשכונה קשוחה עם טורקיה וכל מדינות אמריקה הלטינית.

שר האוצר אביגדור ליברמן | צילום: AP

יש רק מדינה אחת - דומה לישראל ואשר רבים שואפים להידמות לה - שגם נמצאת באופן מפתיעה באותה רביע: דרום קוריאה. אך הנה ההבדל: דרום קוריאה גובה מעט מסים יחסית מאחר שהיא גם מוציאה מעט. יחד עם נורווגיה, דרום קוריאה היא בין המדינות הבודדות בעולם שיחס הכנסות ממסים לתוצר הוא גבוה מיחס הוצאות הממשלה לתוצר.

וכאן מגיעה נקודה מרכזית, שאינה נכללת בדו"ח ההכנסות – מה מידת ההוצאה הרצויה מצד המדינה. הרי המסים באים לשרת את ההוצאה. מתברר כי ממשלות ישראל אוהבות להוציא הרבה כסף: יותר מ-40% מהתמ"ג (מעל הממוצע ב-OECD).

לפי השקפת העולם של שר האוצר הנוכחי, וגם בקרב רבים מההנהגה הפוליטית היום בישראל, המדינה צריכה להוציא עוד, בעיקר הוצאה אזרחית (ישראל היא שיאנית במערב בהוצאה לביטחון - 5.3% תמ"ג, בפער עצום מול ארה"ב שמדורגת במקום השני ומוציאה 3.4% תמ"ג).

2. אין לראות את הדו"ח החשוב הזה כאסופה אקלקטית של נתונים על מסים בישראל, אלא כאל מורה נבוכים ומפת דרכים למדיניות המס העתידית של המדינה.

אין זה סוד שמערכת המס הישראלית זקוקה לריענון. מאז ועדת בן בסט בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה לא היתה בישראל חשיבה כוללת על מערכת המס. מה שראינו בישראל מאז היו שליפות מהמותן, טלאים על גבי טלאים, מבית מדרשו של בנימין נתניהו שהיה בשלטון במשך רוב התקופה מאז המלצות אותה ועדה. העקרון המנחה היה אחד וברור: להוריד מסים.

המטרה הושגה - נטל המס בישראל צנח מנקודת השיא בשנת 1986 ועד לשנת 2020 בכ-12 אחוזי תוצר. זה אחד משיעורי הירידה הגדולים ביותר ב-OECD (השלישית בארגון אחרי אירלנד ושוודיה, שעדיין נותרה שיאנית ביחס מסים לתוצר, גם אחרי ההפחתה דרמטית שם). הבעיה הגדולה היא הדרך שבה נעשו ההפחתות וכיצד הן מומנו - העלאת מע"מ או הגדלת גירעון.

התוצאה היא ש"עוגת המסים" של ישראל חריגה. מצד אחד, מס חברות, כולל הפרשות המעסיקים לביטוח לאומי, מהווה 14.5% מסך המסים, לעומת המדינות המערביות, שם השיעור הזה עומד על 22% (ועל כמעט 24% בקרב המערביות האירופיות - אותן מדינות שאנו מבקשים להידמות להן). מנגד, יותר מ-24% מהכנסות מגיעות ממע"מ (מסים עקיפים), לעומת רק 11.4% ממוצע ב-OECD.

מספיק לקרוא את הכותרות ואת סיכום הדו"ח של גרינברג כדי להבין מדוע התמונה הישראלית בעייתית: "המסים הישירים פרוגרסיביים למדי (אלו שהופחתו, א.פ). לעומת זאת, המסים העקיפים רגרסיביים ביחס להכנסה (אלו שהועלו, א.פ). המסים הישירים (כולל מס חברות ומיסי נדל"ן) מוסיפים ומצמצמים את אי השוויון בעוד 14%, אך המסים העקיפים מרחיבים אי שוויון ב-8%, כך שתרומת מערכת המס כולה לצמצום אי השוויון עומדת על 6%".

כלומר, כיוון השינויים במערכת המס בשני העשורים האחרונים עודדו את הרחבת אי השוויון, לרבות תופעה ייחודית לישראל: קוטביות (פער גדול מאוד בין הקצוות).

מדוע זה נעשה? הדו"ח מספק תשובה: "מחקרים של ה-OECD טוענים שמסים עקיפים 'מזיקים' פחות לצמיחה ממסים ישירים" כותבת גרינברג. קרי, בלי צמיחה, אין מסים. לכן, חייבים למצוא את האיזון בין צמיחה לבין אי שוויון. בד בבד, אסור לנו להשלות עצמנו: נהיה חייבים להתאים את רמת הכנסות הממשלה לרמת ההוצאות שלה. למרות השיפור הדרמטי במצב הפיננסי של הממשלה (הגירעון חזר ל-3.3% מהתמ"ג), יהיה צורך בהגדלת הכנסות ממסים. גם היום הגירעון המבני הוא של 3%-4% תמ"ג - מהגבוהים במערב. לפי דו"ח של ה-OECD, ישראל מדורגת במקום השלישי בפער בין ההוצאות להכנסות הממשלתיות (היא מוציאה הרבה יותר ממה שמכניסה).

3. מה שהיה פה הוא לא מה שיהיה. המצב דורש שינוי על בסיס כמה עקרונות. אז איך פותרים את הפלונטר? הנה כמה כמה כוונים. אז מה כן עושים: קודם כל, גובים מסים. אפשר להתחיל במלחמה ב"כלכלה השחורה", שנאמדת בישראל ב-10%-20% מהתמ"ג, מדובר בסכום עתק. תשובה שנייה נמצאת בדו"ח מינהל הכנסות המדינה ואיננה חדשה: הטבות המס, המכונות "פטורים". הן עולות לנו 76.6 מיליארד שקל בשנה, שהם כ-20% מסך המסים שנגבו על ידי הממשלה המרכזית. "הטבות המס מסבכות את מערכת המס, מיטיבות עם אוכלוסיות מסוימות (בדרך כלל חזקות שמצליחות לשמר אותן על פני זמן, א.פ.) על חשבון הרוב ועלולות לייצר הון שחור", כותבים כלכלני האוצר. יש עוד דרך לחשוב על ההטבות: כשמישהו נהנה מהטבת מס, תחשבו שאתם מממנים אותה במסים שאתם משלמים.

הנה עוד עיקרון להגדלת ההכנסות - הטלת "מסי חטאים", כגון מסים על משקאות ממותקים ועל כלים חד-פעמים. יש הצדקה מוסרית להטיל מס על מי שמסב נזק – לרבות נזק לעצמו (שכולנו נצטרך לממן מאוחר יותר).

ולא פחות חשוב הוא מה אסור לעשות ואיך לא ליפול בטעויות עבר. דווקא אחרי משבר הקורונה, שפגע פגיעה אנושה בחלשים ביותר תוך חיזוק החזקים ביותר, בכל בחינה ובכל פרמטר אין לעלות על הדעת שממשלת ישראל תוכל להמשיך להעלות מע"מ, כפי שעשה נתניהו ב-12 שנות שלטונו. זה פשוט לא הגון. קל וחומר כל עוד יוקר המחיה לא מקבל טיפול הולם. הממשלה גם לא תוכל לעלות את מס ההכנסה לשכירים או עצמאים "קטנים": זה עוד פחות קביל ועוד פחות הגון למסות עבודה בימים אלו. זה רק יפגע בתמריץ לצאת לעבודה ולבטח לא יתרום להפחתת אי השוויון.

הנה עוד "אל תעשה": המציאות מאחורי הביטוי "שהעשירים ישלמו" מורכבת. אין דין המאיון העליון כדין יתר חבריהם לעשירון העליון, ונטל המס עליהם אינו דומה ביניהם ואינו דומה ליתר העשירונים. הנה דוגמה: ברמת הכנסה של 67% יותר מהשכר הממוצע (כ-18,400 שקל) שיעור מס הכנסה בישראל גבוה מהממוצע במדינות ה-OECD. בנוסף, המאיון העליון של החברות הישראליות משלם שני שליש מסך מס חברות. כאמור, בכל דיון על מסים, אסור לשכוח את העיקרון "בלי צמיחה, אין מסים".

ויש עוד עיקרון "אל תעשה", עליו למדנו ב-12 השנים האחרונות: מסים אינם יכולים להיקבע לפי שיקולים פוליטיים-מפלגתיים צרים אלא לפי מה שהגדירו ב-OECD כפונקציית המטרה של המדיניות הכלכלית הרצויה - השגת צמיחה כלכלית, שהיא גם שווינית, גם כוללנית (INCLUSIVE), גם בת קיימא וגם "ירוקה".