הקברניט
כך השתבשה פלישת הקומנדו המצרי במלחמת יום הכיפורים
תוכנית קרב יצירתית שנשענה על לוחמי עילית ומסוקי סער איפשרה לאויב לעקוף את קו המוצבים של צה"ל, את כוחות השריון המעולים ואפילו את מטוסי חיל האוויר בפרוץ המלחמה. אילו נזקים גרמה לכוחותינו, מדוע נכשלה, ומה ימנע פלישות כאלה בעתיד?
שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 49 שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהיתה המהלך הצבאי הכי מורכב ומסוכן של מדינות ערב נגד ישראל. למעשה, היו בו כמה הברקות שבאמת תפסו את צה"ל עם האצבע בפה, והסתיימו בשילוב נדיר של הצלחות וכשלונות. היום נדבר על הפתעה אחת ששמה את חיל האוויר בפינה מסוכנת - הפתעה שאם היתה נבנית בצורה קצת יותר חכמה, היתה עלולה לשבור את גבו של צה"ל בזירה הדרומית ולשנות לגמרי את פני המלחמה.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
סיפורנו מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים, כשצה"ל כבש את חצי האי סיני; היה זה הישג קצת פחות פוטוגני משחרור ירושלים למשל - אך אסטרטגית, לא היה אדיר ממנו: בפעם הראשונה היה לישראל עומק אסטרטגי. קודם לכן, היו יכולים אויביה להחנות טנק ברחבת הכנסת תוך כמה ימי לחימה. והנה, עתה תצטרך מצרים - החזקה מבין שכנותינו הזועמות - לחצות מדבר שלם מלא כוחות צבא לפני שתוכל לאיים על נכס חיוני כלשהו.
ישבו המצרים, עשו חושבים והבינו שאי אפשר לזרוק את ישראל לים - בטח שלא באמצעות כוח נטו. טובי הגנרלים של הנשיא סאדאת ניתחו שוב ושוב את תחקירי קרבות העבר, ואת דו"חות המודיעין מהחזית, עד שמצאו סדק בשריון של ישראל: דרך יצירתית לנצל את העומק האסטרטגי בסיני לטובתם.
שלושה יתרונות גדולים היו לצה"ל בחזית הדרום, יתרונות שהפכו כל ניסיון פלישה לכישלון סגור מראש: ראשית, היותו ערוך ודרוך במערכי ההגנה שלו. כשאתה תוקף מישהו, תמיד תצטרך להביא איתך יותר כוחות: עשרה חיילים אמיצים במוצב מבוצר יוכלו לבלום גם 500 אויבים ויותר למשך שעות, עד להגעת תגבורת.
כיום אנו יודעים שמצב המוצבים וכוחות הסיוע שלהם היה בעייתי ביותר באותו הזמן - אך המצרים לא ידעו זאת. מבחינתם, עמדו מול חומת אש מסוכנת ביותר. היתרון השני היה חיל האוויר הישראלי; המצרים ידעו שלצה"ל מטוסים טובים יותר, טילים טובים יותר וטייסים אגרסיביים ויצירתיים שהם כמעט בלתי מנוצחים.
פאנטומים ומיראז'ים ישבו בכוננות בשלושה שדות תעופה בסיני, מוכנים לזנק ולשתול בחולות כל מטוס אויב. בנוסף, כל כוח משוריין שייסע בצירי סיני ויתגלה יזכה ללא הגרלה בשש פצצות של סקייהוק או צרור של סמב"ד.
היתרון השלישי הוא חיל השריון הישראלי, שהוציא את המקסימום מאנשיו ומהטנקים כאחד: מפקדי טנק ישראלים התאמנו בלחימה גם בנחיתות מספרית וטקטית, למדו לאלתר ולקחת יוזמה שאין באף צבא ערבי.
טנק ישראלי בודד יכול לנטרל כמה וכמה טנקים מצריים לפני שייפגע. ותשמעו, אלו יתרונות עצומים; כאלה שאפשר להביס אולי עם צבא גדול פי עשרה, וגם אז רק עם אבדות עצומות. מה עשו המצרים? במקום עם השרירים, התחילו לעבוד עם הראש.
הפיתרון שנבחר היה מתקפה בשילוב מכפיל כוח קטלני: פשיטות קומנדו המוניות. לפני שניכנס לתוכנית המצרית במלואה, נתעכב רגע על המושג עצמו: בניגוד למה שלימדה אותנו הוליווד, לוחם קומנדו אינו שילוב של שוורצנגר הצעיר ו"הטורף", שיכול לגמור צבא שלם לבדו גם אם הוא פצוע וחמוש רק בנייר זכוכית.
יחידות קומנדו הן גדודים וחטיבות שלמות, שבשטח פועלות בחוליות קטנות. מדובר בלוחמים שמתמחים בפשיטות וחבלה: כניסה חשאית ביותר לשטח אויב, איתור חיסול של משהו, והימלטות לפני שיחוסלו בעצמם.
במלחמה, תפקיד הקומנדו הוא לעשות בלאגן: לתקוף מפקדות ולהתנקש במפקדים, לפוצץ מתקני דלק ותקשורת, ולהניח מארבים בצירים בהם נע האויב מהעורף לחזית - כל מה שישבש מהלכים של היריב בשטחו, ייצור אצלו רעש מודיעיני ויפריע לו להתמקד במשימותיו.
אם תוכנית הקומנדו נבנתה מספיק טוב, לפעמים אפשר להוריד גשם של כאוס בשתי שניות: מספיק שחייל אחד נפצע מירי של צלף קומנדו, אי שם מהרכס השכן וגם חטיבה שלמה תיתקע בזמן שהמפקדים שואלים את עצמם - האם כל הרכס מלא צלפים? האם כדאי להזמין סיוע ארטילרי? לשלוח מחלקה לבדוק? כך או כך, החיילים לא יגיעו בזמן ליעדם. מה קיבלנו? שיבוש בכדור אחד.
מצרים השקיעה הרבה בתחום הקומנדו: בתקופת מלחמת ששת הימים היו לה תשעה גדודי כוחות מיוחדים, שהתעסקו בעיקר באבטחת ממשלות ידידותיות: שני גדודים ישבו בירדן וחמישה בתימן. השאר התאמנו היטב, ולא רק בשטויות כמו קפיצה דרך חישוקים בוערים: הדגשים היו לוחמה בשריון - הפעלת טילי סאגר, מיקוש והישרדות במדבר.
משנה לשנה גדלו כוחות הקומנדו וב-1973 כבר הפעילה מצרים 24 גדודים, שחולקו לשישה אגדים. והנה, הבשילו התנאים בשטח - והקומנדוס עמדו להוביל את המתקפה על ישראל.
התוכנית המצרית התבססה על 1,700 לוחמי עילית שיישלחו לסיני, אל מאחורי קו המוצבים בתעלה. הם ייפרשו בר בשטח, יפשטו על בסיסים מרכזיים ויארבו על הצירים שמגיעים אל מוצבי קו המגע - וכך לא יאפשרו לחיילינו האמיצים לקבל תגבורות בזמן.
הם יסתובבו עם טילי נ"ט, שיוכלו לשפד את חיל השריון עוד לפני שיגיע למפגש עם טנקים מצריים, ובגלל שמדובר בחבר'ה שהולכים ברגל, אין סיכוי למטוסי חיל האוויר לראות אותם; כל יתרונות צה"ל בסיני פשוט נזרקים לפח.
ואיך מביאים 1,700 קומנדוס ממצרים לעומק סיני? באמצעות מסוק הקומנדו המוצלח ביותר: ה-MI8 של חברת מיל הרוסית. זהו מסוק סער דו מנועי בינוני שהוא מהיר וחזק מאוד, ומסוגל לשאת 24 לוחמים עם ציוד מלא.
המסוק נכנס לשירות ב-1967. עד מהרה הגיע לצבאות בכל מדינות החסות של ברית המועצות - וכולם היו מרוצים: ה-MI8 התגלה כאמין ועמיד - ולמרות ממשק סובייטי מסורבל, טייס שהתרגל אליו היה מסוגל לתמרן בזריזות מפתיעה.
בנוסף, מדובר בכלי שיכול לפעול גם בסביבות קשוחות - מהרי אפגניסטן, דרך הטונדרה הסיבירית ועד לחול האפריקאי.
טייסי מצרים התאמנו בריחוף ברוחות חזקות, ניווט אווירי ממושך וטיסה כה נמוכה שבאביב נשאבו למנוע פרפרים. וכך עמד האויב להפתיע את צה"ל: עם לא פחות מ-72 מסוקים עמוסים בכוחות מיוחדים.
ב-6 באוקטובר זיהה המכ"מ בסיני בליפים שמאפיינים תנועה של מסוקים ממש לכל אורך הגבול - ומערך הבקרה הזניק פאנטומים ליירט אותם לפני שיגיעו לנקודות הנחיתה. מהר מאוד ראו הצוותים שהמכ"מ לא עוזר, וצריך לסמוך על העיניים.
מה עשו? צללו והנמיכו ממש לגובה אפסי, כדי לנסות לראות את המסוקים מעליהם. מזל שבפאנטום יש שני אנשי צוות, זוג עיניים נוסף הוא קריטי במצב כזה.
לאחר שנמצאו הפולשים, גילו טייסינו שלמצוא Mi8 ולהפיל Mi8 הן שתי חיות שונות לגמרי; הטילים לא הועילו, והצוותים החלו לירות על המסוקים בתותחי הוולקן החזקים של הפאנטומים.
ואולם, ממש קשה לרדת לגובה שמפחיד נחשים, לקלוט Mi8 בזמן, להרים אף ולתת צרור וולקן לפני שכבר עברת אותו. עוד ועוד יעפים בוצעו בעוד הדלק הולך ואוזל - ואחרי מאמצים אדירים הצליחו טייסים להפיל מסוקי קומנדו.
הפלה אחת בוצעה ללא ירי: פאנטום חלף בצמוד למסוק אויב ומעליו, כשזרם הסילון האדיר ממנועי מטוס הקרב יצר מערבולת שהוציאה את ההליקופטר מאיזון - פשוט לקחה לו את האוויר מהרוטור.
עשרים מסוקים מצריים הופלו, ועוד שישה הושמדו מאש קרקעית - ומאות לוחמי קומנדו נהרגו. ואולם, רוב המסוקים הצליחו להגיע לנקודות המתוכננות - ונראה שעוד רגע יזרעו כאוס בשורות כוחותינו.
הקרבות היו קשים ומרים: בבוקר ה-7 באוקטובר נעה אוגדת מילואים 162 בצפון סיני על ציר אל עריש-קנטרה, בדרכה לבלום את כוחות השריון של מצרים. הטנקים של צה"ל הוסעו על מובילים כשאחריהם משאיות ציוד, חיילים ועוד.
בחמש וחצי בבוקר עפו טילי סאגר משום מקום, ושני טנקים ישראלים נדלקו. מיד אחריהם פגעו רקטות נ"ט במשאיות ונגמ"שים; הקומנדו המצרי היכה ממארב בין רומני לבלוזה, אחרי שכל הלילה נתן לצה"ל לנסוע חופשי על הציר.
ההפתעה היתה עצומה: הגדוד הקדמי של האוגדה עשה סיבוב פרסה ובא לסייע לגדוד מאחוריו, שחטף טילים. פלוגת קומנדו בת 70 לוחמים הצליחה לשבש תנועה של אוגדה שלמה למשך יותר משלוש שעות. בקרב נהרגו עשרה מחיילי צה"ל ונפצעו עשרות.
מתקפות שכאלה, אם כי קטנות יותר, בוצעו בכל רחבי סיני והשיגו את המטרה: צה"ל הגיע למגע עם עיקר הכוח המצרי כשהוא שחוק יותר, מאוחר מהמתוכנן, ונראה שידו של האויב על העליונה.
במקביל, הטילו המצרים את מאמץ ההבקעה שלהם: 32,000 חיילים חצו את תעלת סואץ תחת חיפוי ארטילרי כבד, טיפסו על הסוללות של מוצבי קו בר לב וכבשו את כולם (למעט מוצב בודפסט, הצפוני ביותר).
במספר גזרות הוצבו גשרים צפים, וכוחות שריון החלו להישפך אל תוך סיני. התגבורות התעכבו, חיל האוויר לא בלם את התנועה, ונראה שהתוכנית עובדת היטב.
אבל בהמשך יום הלחימה קלטו המצרים שהם פספסו משהו: לוחמי העילית שלהם נשתלו עמוק מדי בשטח בשליטה ישראלית, ויש גבול מאוד ברור לציוד שיכולים קומנדוס לשאת על הגב. מהר מאוד החלו להיגמר להם הטילים, אחריהם רקטות ה-RPG ואפילו הכדורים. יותר ויותר מהם נפצעו וניסו להיחלץ מערבה לעבר התעלה, ותוך כדי לחימה איבדו ציוד רב - בדגש על מים; לך תביס את צה"ל כשאתה מותש באמצע המדבר ואין מה לשתות.
איך מעבירים אספקה לאלף קומנדוס שתקועים מעבר לקווי האויב? אי אפשר להרים מטוס מטען ולהצניח להם ציוד; אותו הפאנטומים יתפסו בקלות והוא יגמור בתור מופע הזיקוקים הכי קצר בעולם. יתרה מזאת: גם אם יצליח להצניח משהו, יקל על צה"ל לגלות היכן מסתתרים הלוחמים.
התוכנית המקורית של היתה להעביר אספקה דרך הים: עשרות סירות דיג שגויסו לצבא המצרי כדי לחצות את תעלת סואץ ולהביא לכוחות בשטח כל מה שהם צריכים. הן אפילו מוקמו במעגן מרסא תלמאת, בכוננות להרים עוגן ולזמזם מזרחה. אבל היה דבר אחד שאף אסטרטג מצרי לא לקח בחשבון.
בלילה הראשון של המלחמה, בעוד הקומנדו'ס מכינים את הטילים, נכנסו למעגן מרסא תלמאת שתי סירות דבור של חיל הים הישראלי. הדבור הוא ספינת משמר קטנה, בלי נשק שמתאים להשמדה מהירה של כלי שיט - אך הצוותים עשו כמיטב יכולתם ובקרב קשה הצליחו לזרוע פאניקה בשורות האויב.
ספינות האספקה לא הושמדו, אך המצרים יצאו מאוד מופתעים; האם חיל הים אורב להם, ומחכה להכות ברגע שיצא החרטום הראשון מהמעגן? אין לדעת, וכך נשאר הציוד על החוף ולא הגיע ללוחמי הקומנדו הרעבים, הצמאים והפצועים. השיבוש המצרי בעצמו השתבש.
צה"ל, שפגש את לוחמי הקומנדו במארבים קשים, עתה ראה אותם הולכים בכוחותיהם האחרונים לעבר התעלה, או מחפשים רכב ישראלי להיכנע לידיו ולקבל שלוק מים. העילית שבעילית המצרית נכשלה בגלל תכנון לקוי וצבא שהתייחס לאנשיו כחד-פעמיים.
המתקפה המצרית גבתה קורבנות קשים - בין אם במישרין מאש האויב, ובין אם בעקיפין, בעיכוב הגעת התגבורות לחזית. אך התוכנית המקורית היתה אמורה להכות את צה"ל בעוצמה גדולה בהרבה - ואף היתה יכולה להסתיים בטרגדיה אדירה: רבים מהמסוקים שהופלו היו בדרכם לאזור בסיס חיל האוויר רפידים.
מלבד מוקד קריטי לכוח האווירי של ישראל בגזרה ומפקדת אוגדת סיני, התרכזו שם גייסות שריון לפני יציאה לחזית ופעל בו בית חולים שדה. אין לדעת כמה גדול היה האסון אם הפאנטומים שלנו היו מפילים רק קצת פחות מסוקים, ואיך היתה נגמרת המלחמה הזאת.
צה"ל חקר היטב את המתקפה, ניתח אותה והסיק מסקנות: פותחו יכולות חדשות להתמודדות עם פלישה במסוקים, מהקרקע והאוויר כאחד. בין היתר, נרכשו נגמ"שי M163 שנושאים צריח עם תותח וולקן, וטייסות הקרב התאמנו אחרת בציד מסוקים. עם הזמן נכנסו לתמונה מערכות גילוי מתקדמות מאוד, ושופר מערך המודיעין של המדינה - וכיום אין סיכוי שקומנדו מעופף בסדר גודל כזה יפתיע את ישראל.
ועם כמה שמסוקים חמקמקים מטבעם, אינם חסינים מפני גילוי ויירוט; למשל, רוסיה איבדה כ-200 מסוקים מאז פלשה לאוקראינה, רובם מדגמי MI17, גרסה משופרת של ה-MI8. ומה על פלישת קומנדו קטנה? עדיין רעיון רע: בהתחשב בביצועי כיפת ברזל, עדיף לאויב כבר לתרום את המסוקים מראש למפעלי ג'ילט; חבל לבזבז אלומיניום איכותי על קליעה למטרה.
אך את השיעור הכי חשוב בסיפור הזה למדה מצרים. שכנתנו החזקה הבינה שבין אם בעוצמה ישירה ובין אם בתחבולות, אין היגיון בלנסות לנצח את ישראל בקרב - כשהרבה יותר חכם להפוך אותה לשותפה; עד היום נהנות שתי המדינות מפירות השלום ביניהן, ונלחמות יחדיו באויבים שעדיין לא השכילו להבין זאת. טיסה נעימה!
56 תגובות לכתיבת תגובה