הקברניט
חמאס מופגז כבר חודש; איך הוא עוד מצליח לירות רקטות לעורף ישראל?
ישנן חמש סיבות לכך שהמחבלים מסוגלים להמשיך ולשגר רקטות בכל יום ובכל לילה, למרות גשם הפצצות שנופל על רצועת עזה. "הקברניט" מספק הצצה לעומק מערך השיגור של ארגון הטרור
שלום, כאן הקברניט; חיל האוויר לא מפסיק להטיל פצצות על רצועת עזה מאז מתקפת השבת השחורה - מפקדות, עמדות ותשתיות טרור, מחבלים ועוזריהם - כולם עולים לשמיים בדם אש ותמרות עשן. קמפיין ההפצצה הזה הוא ללא ספק הכי גדול שנראה במזרח התיכון מאז מלחמות המפרץ, ומתעצם ממש מיום ליום.
לטורי "הקברניט" הקודמים בנושא מלחמת עזה:
ועדיין, בכל יום ובכל לילה מאז מייללות הסירנות, ואנו רצים למרחבים המוגנים. לא מעט גולשים פנו אלי ושאלו: אם אנחנו כותשים אותם לפי הספר, איך יתכן שמחבלי חמאס עדיין מצליחים לירות רקטות לעורף?
על פני השטח, זו שאלה מאוד הגיונית; כשאויב מוכה שוק על ירך, טבעי שיהיה לו קשה לנהל פעילות לחימה, בדגש על התקפות ארטילריות יומיות.
והרי ברור שצה"ל יתקוף בעוצמה את מערך האש של האויב - הרעיון הוא להשיב את השקט לעורף ישראל ולעקור את כוחו הצבאי של חמאס.
אבל חמאס אינו צבא אויב רגיל, וחיל האוויר מתמודד עם האתגר הזה בצורה שונה משנהוג לחשוב - ומסיבות טובות. כדי להבין כיצד מצליחים מחבלי חמאס להמשיך ולשגר רקטות לעורף, נציץ יחד עמוק אל המערך הרקטי של הארגון, ונלמד כיצד הוא פועל.
ירי הרקטות מעזה החל באפריל 2001, והתבסס על קסאמים - רקטות מייצור עצמי שהמנוע שלהן מורכב מכימיקלים זמינים כמו דשנים וסוכר.
בתחילה, ירי הקסאם נחשב לפעולה איכותית וייחודית, שהצריכה מיומנות גדולה: הייצור המסוכן גרם לשלל תאונות עבודה, ההגעה החשאית לנקודת הירי המתאימה היתה סיכון בפני עצמו, ולא כל אחד יכול היה להציב את הרקטה במסילת השיגור ולכוונן כך שתגיע ליישובי העוטף.
צה"ל הגיב לאיום הזה בהפעלת מטוסי תצפית, ועד מהרה למד לזהות התנהגויות ואינדיקציות למטחי רקטות. הרבה מאוד מחבלים סיימו כך את חייהם, באדיבות צוותי האפאצ'י של חיל האוויר, וכלים נוספים.
המחבלים ראו, למדו והגיבו; עם הזמן, השתכללו הרקטות והפעלתן הפכה פשוטה, וקשרים באיראן ומדינות אחרות הקל על השגת רקטות תקניות, אמינות בהרבה מאלו שנבנו בבתי המלאכה של עזה. חמאס החל לפשט את המערך הרקטי שלו, בצורה שהחלה לעקוף את היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל. ישנן כיום חמש סיבות שארגון הטרור יכול להמשיך לירות, אפילו שעזה לא מפסיקה להתפוצץ סביבו.
הסיבה הראשונה היא המיקום. מערך הרקטות של חמאס מפוזר על שטח עצום, ונבנה בצורה שלא איפשרה להבין היכן נמצא כל משגר. מדובר בבורות שיגור: חופרים תעלות ומציבים בהן מסילות, בתוך כל אחת - רקטה; הרקטות נמצאות מראש בזווית בה יפגעו באזור ישראלי ספציפי.
רקטות קצרות טווח מכוונות לעוטף עזה ואשקלון, ורקטות לטווח בינוני מכוונות לגוש דן וסביבותיו. השיגור מתבצע באמצעות שלט רחוק או טיימר, והמחבלים יכולים ליזום את הירי מתוך בונקר סמוך - בלי להסתובב בשטח ולהעיד על צפי ירי אפשרי. כל בור הוא חד פעמי; השיגור פוגע במסילה ולרוב שורף את חיווט יזימת הרקטות, ואין לחמאס איך להקים את כל העסק מחדש בזמן לחימה.
רקטות ארוכות טווח, כאלה שנועדו להגיע עד חיפה למשל, נורות לעיתים מתוך מכלול תת קרקעי רב פעמי; המשגר הוא חלק ממערך המנהרות שלהם, ויושב על צירים שמאפשרים כיוון למטרה לפי צורך. ועדיין, רוב מערך השיגור פרוש בר בשטח, ויורה רק פעם אחת.
כשחפרו המחבלים את הבורות הללו, כיסו את המרחב בברזנטים או חממות, ועשו זאת באופן קבוע לאורך שנים רבות. לצערנו, כך נוצר מצב בו לא ידוע היכן נמצאים בורות השיגור.
צה"ל מצא פיתרון חכם לפער הזה: כיפת ברזל מחסלת את הרקטות באוויר - אלו שהם איום מעשי - וכך לא צריך ללכת ולהפוך אבן-אבן בעזה עד שמוצאים טיל.
אבל המספר העצום של בורות השיגור עדיין מאפשר לחמאס להמשיך לירות גם כשהוא חוטף מכל הכיוונים. אני לא יודע להעריך כמה בורות שיגור כאלה נמצאים ברצועת עזה, אבל בהחלט לא יפתיע אותי אם גם בעוד עשר שנים יסתובבו ילדים מחוץ לבית להיא, יזיזו שיח וימצאו שם קן של גראדים.
הסיבה השנייה להמשך השיגורים היא מבנה מערך הרקטות של חמאס. הוא תוכנן כך שיוכל לפעול באופן בלתי תלוי במצב המפקדות ומערכי השליטה. כדי לירות כוורת רקטות לעורף, המחבלים צריכים רק פקודה ואת השלט של המשגר, וכך יורים בקלות גם בלי מסר מדוקדק שיעבור במורד שרשרת פיקוד.
אפילו לכוון לא צריך; הכל גם ככה חפור ומכוון מראש (וכך יכולים המחבלים לירות בלי להסתבך עם כוונון ולחשוף את עצמם). ולכן, גם אם חיסלנו בכירים ומפקדים בגזרה כלשהי, הזוטרים בשטח עדיין יכולים לירות כשיגידו להם. בלי מפקדים, יהיה קשה יותר לתאם מתקפות מורכבות, מהלכי הגנה, מארבים וכולי - אבל ירי גראדים הינו צעד מאוד פשוט עבור חמאס.
הסיבה השלישית היא מדיניות ניהול האש. חמאס יצא למתקפה הרצחנית של השבת השחורה בידיעה שאחר כך יוטל למלחמה עם צה"ל. תגבורות לא יהיו לו, סיוע בתחמושת לא יגיע, ועליו להשתמש בחכמה במה שיש לו עד לסוף הלחימה.
זו אחת הסיבות שהארגון חפר לו מנהרות עמוקות וארוכות, בנה בונקרים מתחת לבתי חולים, והרים תשתיות שיאפשרו לו לשרוד זמן ממושך. מדיניות הירי של האויב תוכננה גם היא להפצצה חסכונית - הרעיון של חמאס בשלב זה הוא לא להשיג נזק מקסימלי למדינת ישראל או לצה"ל - רק לשמר את הירי כמה שיותר זמן.
וכך יורים המחבלים יחסית מעט רקטות בכל מטח, ובוחרים מתי לתת ריכוז מאמץ ולירות יותר; הם יודעים למשל שבאשדוד, ראשל"צ ואשקלון יש מספר איזורי התרעה, ומספיק שיוזמים בור שיגור אחד לעיר, והמסכים בישראל יידלקו בכיתובי התראה כתומים.
המדיניות קמצנית ואלה יורים את המינימום שצריך כדי להכניס אזורים גדולים למקלטים, וכך מצליח האויב לירות למרות שכבר שיגר לפחות חצי ממלאי הרקטות שהיה לו קודם לפתיחת המערכה.
הסיבה הרביעית היא יחסי הציבור. ירי הרקטות הזה הוא שואו, שמשרת מטרה חשובה עבור הארגון - חמאס מנסה להראות לעולם הערבי שהוא עומד איתן מול צה"ל ובכך לשמר את הרעיון של התנגדות סונית חמושה. הוא לא; המכלולים והמערכים שלו הולכים ומחוסלים, ומיום ליום מתקרב אליו מכבש האש הישראלי.
כן, יש לו מערכים תת קרקעיים שמהווים אתגר, אבל אפשר להגיע אליהם. מה נשאר לחמאס לעשות כדי להוכיח שהוא חי ובועט? לירות רקטות בהתמדה. כל עוד רקטות נורות אל העורף, העולם הערבי יכול לחשוב שחמאס נותן פייט ומשפיע על ישראל.
מצד אחד ישנה השפעה שאי אפשר להתעלם ממנה: הירי מפחיד, ואנו נכנסים למרחבים מוגנים ומתקשים לנהל שגרה. אבל מצד שני, אין השפעה על קצב ומבנה הלחימה - וצה"ל ממשיך להתקדם ולדרוס את חמאס.
והסיבה החמישית היא המיקוד של צה"ל עצמו. כל מלחמה היא משחק של משאבים: הרי יש מאגרים מוגבלים של דלק ותחמושת, מספר מוגבל של חיילים כשירים, וגם התמיכה והלגיטימציה יכולה להשתנות - בין אם בארץ או בחו"ל. לכן מתמקד צה"ל במה שיקדם אותו להכרעה הכי מהר, תוך הקצאת פחות משאבים.
זה לא שיש פה Death Star שפגיעה מדויקת אחת תשמיד לחלוטין והאויב יובס, אבל בהחלט ישנם יעדים ממוקדים שבהם שווה לרכז מאמץ. למשל, חיסול מכלולי השליטה של חמאס לא יאפשר לו להתנהל בצורה מאורגנת, ויאיץ את ההכרעה. למשל, מוטיבציית האויב תיפול משמעותית אם פצצה של F16 תהפוך את יחיא סינואר ללכלוך על קיר.
אבל איתור כל הרקטות בעזה יהיה בזבוז משאבים חד משמעי; כפי שהסברתי, ישנו מספר עצום של בורות שיגור חמושים ומוכנים לירי, והמענה המתאים הוא הצוותים המוכשרים של סוללות כיפת ברזל.
בשורה התחתונה, זו הסיבה שהמחבלים עדיין יורים נשק תלול מסלול, וכנראה ימשיכו לירות לאורך כל הלחימה. למעשה, לא מן הנמנע שנראה מטחים גדולים עם התקדמות המתקפה שלנו, כשמטה חמאס ירגיש את החרב על הצוואר ויקלוט אין לו מה להפסיד.
זיכרו שמספר הרקטות מוגבל, אין לחמאס איך להגדיל אותו וכרגע עלינו לגלות איתנות וסובלנות וכמובן, להיכנס למרחבים המוגנים כשצריך ולא לחפף; דובר צה"ל לא סתם אמר שצריך לחכות בפנים עשר דקות - אבל זה כבר נושא לטור אחר. שימרו על עצמכם, היו עירניים, וננצח.
137 תגובות לכתיבת תגובה