הקברניט
הלינקס של מוסוליני: מפלצת הספגטי המעופפת
איטליה מתהדרת ביצירתיות הנדסית עוד מתקופת ליאונרדו דה וינצ'י - והיא הגיעה לשיאה במטוס הלינקס הקטלני של מלחמת העולם השנייה. איך נולד ושבר שיאי עולם, וכיצד הפך מהברקה לכישלון גדול בחסות אידיאולוגיה פאשיסטית שבורה?
שלום, כאן הקברניט; לאיטליה יש מסורת הנדסית עשירה ומפוארת של דיוק, חדשנות ועוצמה. רואים את זה בצריח של כל בזיליקה ברומא, בפגוש של כל פרארי, ובמגוון מסחרר של הברקות היסטוריות - מספיק שאזכיר שמות כמו "דה וינצ'י" ו"פיצה" ותסכימו איתי שמדובר בעם יצירתי במיוחד. היום נדבר על מטוס איטלקי, מטוס שגילם את כל ערכי החדשנות הקלאסיים ונועד לעזור לה להפוך לאימפריה.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
וזה כמעט עבד - עד שמשהו השתבש והכוכב העולה התנפץ. עד כדי כך, שיש שטוענים שזהו המטוס הצבאי המבצעי הכי כושל אי פעם. חיגרו חגורות, אנו ממריאים אל 1922. המקום הוא רומא והאוויר הרגיש אחרת; רבבות פשיסטים גאים צעדו בבירה האיטלקית, וניחוחות הקרבונרה הוחלפו בריח של אבק שריפה ושינוי.
בניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפשיסטית, קיבל את השלטון מידי המלך ויטוריו עמנואל; אחרי שנים של הסתה נגד פולשים זרים, תנועות סוציאליסטיות ורכרוכיות דמוקרטית הגיעה החברה האיטלקית לנקודת פיצוץ. העם שולהב בחזון מוסוליני והבטחותיו לעוצמה וכיבושים; יש משהו סקסי בלהשתייך לקבוצה עוצמתית ומטילת-אימה, ובריוני מוסוליני צעדו ברחובות רומא כדי להמחיש את כוחם.
חברת בראדה (Breda) ממילאנו מאוד אהבה את השינוי הזה; לפני מלחמת העולם הראשונה היא התרחבה מבניית רכבות וציוד כרייה לייצור מקלעים, תותחים וחלקי מטוסים - ומנהיג חדש שמדבר על מלחמות חדשות פירושו הרבה כסף חדש. בטח כשהפאשיסטים עשו הבדלה ברורה בין תעשיינים "רעים" שמתעשרים על חשבון האומה, ותעשיינים "טובים" שמחזקים את האומה בנשק.
אבל איטליה היתה במקום די בעייתי מבחינת אמצעי לחימה: הצרפתים השקיעו שנים במערכי הגנה, הבריטים השקיעו גם בנשק התקפי ובצי מרשים, בעוד בארץ המגף השקיעו בעיקר בנאומים לוחמניים. עבור בראדה, שבדיוק נכנסה לתחום פיתוח המטוסים, נוצרה פה היתה הזדמנות מיוחדת במינה.
בניגוד ליצרניות מתחרות כמו סאבויה-מארקטי, מאקי ופיאט שבנו בעיקר ציוד טכנולוגי כבד, בראדה פיתחה ומכרה גם ציוד פשוט בייצור המוני. אם החברה תצליח לסנוור את השלטון עם טכנולוגיה עילית - תוכל לחטוף גם חוזים של ציוד בסיסי כרובים ותחמושת ולמצב עצמה כספק חימוש עיקרי. אז בראדה בילתה את שנות העשרים במחקר ופיתוח, פירוק והרכבה, ולמידה נרחבת שנועדה להניב סופר-מטוס. ולא סתם: אחד שיפנה ללב הפאשיסטי ובאמת יכבוש אותו.
בואו נדבר רגע על הלב הזה: הדוצ'ה מוסוליני רצה להצדיק את העוצמה שהתהדר בה באידיאולוגיה שלו, את המאבק המתמיד כסוד כוחה של החברה. ובשביל זה, היה חייב ליזום מלחמות ולהשיג ניצחונות. למשל, באמצע שנות השלושים השתלט על אתיופיה, שהיתה גם עשירה במחצבים, גם נטולת פטרון אירופי וגם השפילה את האיטלקים כשניסו לכבוש אותה במאה ה-19.
בהמשך התערב גם במלחמת האזרחים בספרד ונראה שהצבא הפאשיסטי הולך לעבוד עוד הרבה וקשה בשטחים זרים. בהתאמה, דגשי הפיתוח באיטליה היו על מטוסים התקפיים, שיתאימו לתרחישי פלישה. למשל, מפציצים מהירים לטווח ארוך, ולא מטוסי יירוט הגנתיים. סוגיית הטווח עמדה להיות מאוד משמעותית, בגלל שמוסוליני חיפש צרות רחוק מהבית: אויבים שאפשר לסמן ולהביס גם בלי החשש שיבואו וינקנקו אותך בשטח שלך.
ב-1936 שחרר משרד הביטחון מכרז עבור הרג'יה אירונאוטיקה - חיל האוויר האיטלקי - במסגרתו דרישה למפציץ קרב חדש ושאפתני ביותר: היה עליו להיות זריז ומהיר, בעל יכולת להגן על עצמו מפני מיירטי אויב ולהגיע לטווח של אלפיים ק"מ. בחברת בראדה ידעו שזה עומד להגיע; בתנור כבר התבשל להם המטוס המושלם.
ראשיתו בפרויקט ה-BA75, מטוס רב משימתי מהיר בעל כנף עליונה, שלא זכה במכרזים קודמים. המהנדס אנטוניו פראנו ושותפו לפרויקט ג'וזפה פאנזרי פשוט לקחו שני BA75, והשתמשו בהם בתור בסיס לשני בתי מנועים וכנפיים. ביניהם, הוצב גוף שפיצי, מאורך ודקיק, עם חרטום שמזכיר מטוסי קרב של ימינו.
המטוס החדש נקרא BA88 לינצ'ה, כלומר לינקס - והוא היה פשוט יצירת מופת: גוף דק וחזק, כנף עליונה שסייעה ליציבות, והקפדה על כל בורג; הפרארי של התעופה הצבאית.
הגלגלים התכנסו במלואם אל תוך הגוף - משהו שנשמע טבעי מאוד, אבל היה חדשני במפציצי שנות השלושים; מנועי אלף כוח סוס מתוצרת פיאג'יו סובבו מדחפים גדולים ששיגרו את הלינצ'ה קדימה בפראות נדירה; ומאחורי הקוקפיט הוצבה עמדת מקלען עם ראות מעולה אחורנית, בזכות זנב כפול ונמוך.
כוח האש שלו היה חכם: שלושה מקלעים 0.5 אינץ' שמוקמו כולם בחרטום, כדי לאפשר ירי מדויק יותר ולטווח ארוך יותר; הרי כששמים את הקנים בכנפיים, האווירון יורה באלכסון ומאבד טווח ודיוק אש.
כשיורים בדייקנות אפשר לשאת פחות קנים ופחות תחמושת, לחסוך במשקל ולהישאר מהיר ביותר. וכך, יוכל הלינצ'ה לחסל בעצמו מטוסים שייקרו בדרכו בהסתערות חזיתית. במקום תא חימוש, בגחון היו לו שקעים לנשיאת שלוש פצצות תבערה של 250 ק"ג, מתקן לפיזור 120 פצצות זעירות נגד אדם, ונשק אוויר-קרקע נוסף.
הרעיון לא היה להביא מסה של פצצות בסגנון מפציצי הענק של ארה"ב ובריטניה - אלא להסתער ולהכות במהירות ובהפתעה; מבנה עבודה שהתאים מאוד לבליצקריג הגרמני, או לכל כוח שרוצה לכבוש שטח בזריזות. הלינצ'ה פשוט גילם את החזון הפאשיסטי מחרטום עד זנב.
ואיך כל זה עבד ביחד? פרפקטו: מאז טס לראשונה באוקטובר 1936, נראה שעיסוקו העיקרי הוא לאסוף שיאי עולם, לסדר אותם יפה-יפה ולנפץ בשרשרת. עיצוב הלינצ'ה היה יעיל ביותר ואיפשר להגיע למהירות של יותר מ-500 קמ"ש ולשמר אותה לאורך זמן - משהו שאף מפציץ בעולם לא עשה ב-1936. וכך שבר שיאי מהירות למרחקים, מהירות במסלול סגור, מהירות ממוצעת ל-100 ול-1,000 ק"מ ומעל כולם קבע שיא עולמי למהירות קצה: 544 קמ"ש.
בכל תערוכה ומפגן נפלו הלסתות כשהלינקס שאג מעל לקהל וחתך את האוויר במהירות של מטוס קרב. איטליה באמת הצליחה לייצר מטוס התקפי שיוכל להוביל את כוחותיה להכנעת כל אויב, בדרך לחידוש עוצמתה מימי קיסרות רומי. גם הדוצ'ה מוסוליני בכבודו ובעצמו ראה את המטוס של בראדה, והתפאר ביכולותיו, כסמל לחוזקה של האומה.
כמובן שחיל האוויר התאהב במטוס ושלח למשרדי בראדה הזמנה לייצור לינקסים. הייצור היה מסובך: למטוס היתה שלדה רצופת תמוכות מתכת כבדות שעיגנו את הכנפיים, מיכלי הדלק ועוד, עליה מעטפת מתכתית דקה. אבל תקציב היה, והמהנדסים לא דאגו. כלומר, עד שראו את הרשימה שביקשו הגנרלים.
זה לא שמישהו רצה להוסיף ללינצ'ה ג'קוזי - כל הדרישות היו מאוד הגיוניות: מכשיר קשר עם אנטנה גדולה ומגבר; מערכת כיבוי אש פלוס מטף לתא המקלען; תוספת מיכלי חמצן ופנסים גדולים לנחיתה בערפל; ידית לפתיחה מהירה של החופה במקרה חירום; צמיג רחב יותר לנחיתה על שבילי עפר ועוד לפחות מאה רכיבים שטבעי למצוא באווירון שיוצא למלחמה.
אבל מהנדסי בראדה הסתכלו על הרשימה, צעקו דיאו מיו ודפקו את הראש בקיר: הם בנו מטוס כל כך מדויק, יצירתי וחזק ששכחו לשים בו מקום לכל הציוד המתבקש. כאילו שכחו מהרגע הראשון שמטרתו לא היתה לשבור שיאים ולדגמן עליונות איטלקית, אלא להשמיד דברים מן השמיים.
וסוגיית המקום היתה עוד החלק הקל: כל שיאי המהירות והטווח? הושגו בלי משקולות שמדמות את הציוד הצבאי ולבראדה לא היה מושג איך תשפיע תוספת המשקל על הביצועים. כשבדקו, פגעו כל הגבות בתקרה; הרשימה השמינה את הלינצ'ה באלף קילו, 15% מהמשקל הנוכחי.
משקל הוא אתגר הרקוליאני בתכנון מטוסים: אם חברת פרארי בונה מכונית קלה ומהירה ואז מגלה שהיא 15% כבדה יותר ממה שחושב במקור, היא תצטרך תוספת של בערך 8% לעוצמת המנוע כדי לעבוד כמו שצריך ולשמור על הביצועים. אבל מטוס שכבד ב-15% לא צריך תוספת של 15% עוצמה אלא של 15% עילוי. אחרת, בכלל לא יתרומם.
במקרה כזה המהנדסים יחטפו את הצ'אק נוריס של המיגרנות: כדי לשפר עילוי צריך כנף יותר גדולה, שמוסיפה בעצמה למשקל הכלי. ומנוע יותר חזק, ששותה יותר דלק ומצמצם את הטווח. וגוף יותר אווירודינמי שמאריך ומייקר את הפרויקט. ולאנשי בראדה לא היה זמן לכל הטרלול הזה; הם הבטיחו למוסוליני סופר-מטוס, ופחדו מפני זעמו.
הלינקסים עברו מקצה שיופים ושיפורים, עד שנמצא מקום לכל מה שביקש חיל האוויר. את המחיר גילו שתי היחידות הראשונות שקיבלו מטוסים כאלה ביוני 1940: תוספת המשקל הרגה את הזריזות, שיעור הנסיקה הואט, ומה שנראה מטוס כיפי ונוח במפגני הטיסה הפך לאווירון נוירוטי וקשה לשליטה. במקרה אחד ההגאים פשוט לא הצליחו להזיז את הלינקס; המטוס הצליח לטוס רק ישר. במזל פראי, היה מכוון לעבר בסיס אחר, אז צוותו טס יותר מאלף קילומטר בלי לפנות ונחת שם נחיתת אונס.
חיל האוויר, שכבר הזמין 149 מטוסים, רצה לבטל את ההזמנה; אין לו צורך במטוסים שלא עושים את העבודה. אבל כאן נכנס לתמונה בלאגן פוליטי: בראדה הצליחה לכבוש את לב השלטון, ואכן קיבלה חוזים לייצור רובים, מקלעים וציוד לחימה אחר. מבחינתה, החוזים על המטוסים היו אמורים לספק לה הון זמין למילוי הזמנות של ציוד לחימה בסיסי. כך שבעצם, אם לא קונים ממנה לינקסים, יכול להיות שגם לא תוכל לבנות רובים לצבא האיטלקי.
החברה כבר סומנה ציבורית בתור תעשיה לטובת האומה והלינקס שלה - כמרכבת גיבורי חיל; מה יעשה השלטון? איך ימחק את זה בלי לאבד מיוקרתו? אז כמו פאשיסטים טובים, נציגי המפלגה אמרו לחיל האוויר שיסתום את הפה, ושהלינקס ישופץ ויישלח אליו בהקדם.
כשהגיעו המטוסים לשדה הקרב, נשלח שוב מברק ליצרנית במילאנו: הוחלט להציב את המטוסים בצפון אפריקה, כי שם נקבע מסע הכיבושים הבא. ומסתבר שכמו אנקין סקייווקר, גם מנועי פיאג'יו לא אוהבים חול ומייבבים לא פחות מהג'דיי הצעיר: הגרגירים הזהובים נשאבו לבוכנות ותקעו את הצירים, השמן הפך לבוץ חרדלי והמטוס לא זז מטר.
לינקס (מאחורי השלט) במנחת בוואדי טאמנט, 200 ק"מ דרום מזרחית לטריפולי
במשרדי בראדה הוחלפו הקללות בתפילות: חייבים לענות על הצורך המבצעי. אז מנועי הלינקסים קיבלו פילטרים גדולים שאמנם איפשרו התנעה וטיסה, אבל עם מחיר: הספק המנוע ירד בעשרות אחוזים וגם גובה השיוט נפגע. הלינצ'ה איבד את כל מה שעשה אותו מיוחד.
וחכו, יש עוד: הפילטרים גם הוסיפו הרבה למשקל המטוס. בהרבה מקרים, הלינקסים רצו על המסלול ופשוט לא המריאו. וכשהמריאו? היו כה מסורבלים שהזדחלו כחשופיות.
בשלב הזה פנו הגנרלים למפלגה ואמרו חבר'ה, ה-BA88 שימושי ללחימה אווירית בערך כמו פחית חמוצים מנומרת. ובמקומו, ביקשו לקבל מטוסים שכן עושים את העבודה. פשוט לא הרבה כאלה באיטליה, בטח לא כאלה שיכולים למלא את הצורך במפציץ קרב מהיר. ואנשי רגיה אירונאוטיקה יצאו לקרב עם מה שהיה: מטוסים מתחילת שנות השלושים, נחותים לאין שיעור משל יריביהם הבריטיים.
ומה עשו עם מטוסי הלינקס? מאמא מיה, אוי לבושה: הם הוצבו סביב מסלולים בבסיסים, כדי שמטוסי אויב יתקפו אותם במקום את המטוסים המבצעיים. ולא רק: חלק מהלינקסים הוצבו בפינות הבסיס, כדי שעמדות המקלען שלהם יסייעו בהגנה מפני פלישות ומתקפות. המטוס הכי מופלא בעולם הפך לבוטק'ה של שין-גימל.
וכל זה מעלה שאלה מאוד מעניינת: איך יתכן שמתכנני מטוסים - אנשים שכל מעשיהם הנדסה, אצבעותיהם יעילות ומחשבתם מדעית - איך קרה שפספסו דברים כל כך קריטיים בעיצוב הלינצ'ה? הסיבה היא שגם הם בני אדם, ונופלים לפעמים בקשקושי תעמולה. האידיאולוגיה הפאשיסטית מדברת על ניצחון לשם ניצחון, במחשבה שכך החברה תתעצם ותצמח ותשמח.
ההישג הוא ההישג, בלי להתעסק בשאלות מבאסות כמו "ומה נתן לנו הניצחון הזה?" או "האם באמת ניצחנו"; דיבורים כאלה שקולים לבגידה במולדת, הטלת ספק במנהיג ודרכו. הרצון להשתייך ולציית עקף את ההיגיון, ואנשי בראדה נסחפו בטרלול הפאשיסטי והפכו שיכורים משבחי השלטון: הניתוק מהשטח טפטף ממוסוליני כלפי מטה, וכך יצא מטוס שמתאים לתעמולה אבל לא למציאות.
כידוע, איטליה כשלה בכל מהלכיה במלחמת העולם השנייה, ובצפון אפריקה אף הפסידה לכוח בריטי קטן פי עשרה. מטוס הלינקס היה יכול לסייע בהרבה מהמתקפות, אם רק היה נבנה כמו שצריך. ברבות הימים, התברר שפאשיזם הוא שיטה גרועה: כשמקדשים כוחנות ומאבק, חייבים להמציא אויבים בכל מחיר ובפועל יוצא שאלו זרים ומהגרים, מיעוטים דתיים וקבוצות חלשות דומות.
כל אלה הם חלק מהמארג הלאומי, ומשחקים תפקיד כלכלי וחברתי שאי אפשר למחוק. וגם אם מדובר בקבוצות שמהוות בעיה זו או אחרת, הפיתרון אינו קמפיין שנאה לאומי ושטיפת מוחות שתהפוך אנשים לאלימים, נרדפים ומפוחדים. אנשים זקוקים ליכולת הטלת ספק, חשיבה ביקורתית, וזה לא משנה אם הם מהנדסים, מלצרים או פוליטיקאים.
ובמדינה שניזונה על שנאה לאחרים, אין דבר שמפחיד אזרחים יותר מכך שייסומנו בעצמם כבוגדים ויישתלו ברשימת אויבי האומה. כידוע, הפחד הוא קוטל הבינה - וככה מקבלים מלחמות מיותרות, הנדסה מעוותת ומטוס שתואם את האידיאולוגיה, אבל אלרגי לחיים עצמם. טיסה נעימה!
25 תגובות לכתיבת תגובה