הקברניט
80 שנה לפשיטת דוליטל: איך גיחה אחת שינתה את העולם
המטרה: נקמה ביפן על הפצצת פרל הארבור; השיטה: התגנבות חשאית עם נושאות מטוסים, ושיגור מפציצים שבכלל לא אמורים לפעול מהן; המוח מאחורי המבצע: גאון תעופה שהוא שילוב של צ'אק ייגר, מסי ואלון מאסק. כך הסתבכה המשימה האגדית, ומדוע נחשבת להצלחה למרות שגרמה לרצח של רבע מיליון איש
שלום, כאן הקברניט; איזה תפקיד יש לרגשות בתכנון מהלכי מלחמה? האם נכון לתת לתחושות כמו שאיפה לנקמה או זיכוך מוסרי לקבוע לצבא היכן ומתי יופעלו כוחות? זו שאלה שנשמעת קצת פילוסופית, אך יש לה תשובה תכל'סית ביותר.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
השבוע לפני 80 שנה יצא לדרך מבצע שהונע מרגשות, מבצע מסוכן וכמעט מטורף, שכל תכליתו נקמה: פשיטת התגמול של ארצות הברית נגד יפן, כש-16 מטוסים הגיעו משום מקום והפציצו את עריה כמענה למתקפת פרל הארבור. זה סיפור של גבורה מפורסמת וסבל נשכח, נחבא אל הכלים: הנקמה האמריקאית עלתה לרבע מיליון איש בחייהם.
מתקפת פרל הארבור הטילה את ארצות הברית למשבר כמוהו לא ידעה מעודה. גם בגלל ניטרול כוחות הצי בבסיס האם שלהם בהוואי, וגם בגלל שרשרת נצחונות יפניים שהתרחשו כמעט במקביל: חיילי הקיסר כבשו מידי האמריקאים את ווייק וגואם, את הונג קונג מידי הבריטים, ותוך זמן קצר גם את מלאיה, סינגפור, בורמה והפיליפינים.
ההרגשה היתה שיפן פשוט בלתי מנוצחת, מדינה אחת שהשתלטה על רוב דרום מזרח אסיה כשהיא מאיימת על הודו במערב, אוסטרליה בדרום וארצות הברית במזרח. רוצים את זה במספרים? ב-1942 החזיקה יפן הקיסרית בשטח של 8.5 מיליון קמ"ר, בו יותר מ-20% מאוכלוסיית האנושות כולה. וזה, כשיום לפני המתקפה פמפמה התקשורת האמריקאית את חולשת היפנים - שהוצגו כעם של עבדים פרימיטיביים תחת קיסר מטורלל.
הסנטימנט האמריקאי נע בין פחד משתק לזעם בוער, והמוראל הלאומי התנפץ לרסיסים. הנשיא פרנקלין רוזוולט קלט את זה, ודרש מהגנרלים שלו להפציץ את יפן מיד - לא משנה איך.
על הנייר, הדרישה היתה בלתי אפשרית; יפן התאמנה במשך קרוב לשנה לתקיפת פרל הארבור, אחרי שפיתחה תורת לחימה משולבת שמנצלת את יתרונות נושאת המטוסים במכה ארוכת טווח. לעומתה, האמריקאים הכירו את הפרקטיקות האלה רק מהצד שעליו נופלות הפצצות. בנוסף, לחיל הים האמריקאי כלל לא היו מטוסים בעלי טווח ומטען פצצות מתאים. הגנרלים שאלו את אנשי המטה שלהם מה אפשר לעשות, וקיבלו בעיקר פרצופים מבולבלים.
אבל לא מסרן פרנסיס לואו; הנ"ל היה קצין שהתמחה בלוחמת צוללות, ונזכר שראה פעם מפציצים בינוניים של חיל האוויר האמריקאי ממריאים ממסלול עליו צויר מלבן באורך של נושאת מטוסים - כזה ששימש קודם לכן באימון של טייסי הצי. לואו עשה אחת ועוד אחת והציע למפקדיו: למה לא להשתמש במפציצים כאלה, שטווחם ארוך, כדי להכות חזרה ביפנים?
אלו מטוסים יבשתיים שלא אמורים להמריא מאוניות ואין סיכוי שיוכלו לנחות בחזרה, וגם אם ינחתו במקום אחר, זו תהיה תוכנית מאוד מסובכת, כנראה הכי מסובכת שהגה המטה האמריקאי עד אז. הגנרלים הבינו שכדי להצליח צריך פה מוח מסוג אחר, כזה שמצטיין בניתוח סיכונים קיצוניים - ולא פלא שהשם הראשון שעלה היה ג'ימי דוליטל.
האדון דוליטל היה רוקסטאר של תעופה, שילוב של צ'אק ייגר, מסי ואלון מאסק; את דרכו האווירית החל כטייס מצטיין במלחמת העולם הראשונה, ולאחריה הפך לחדשן תעופה וטייס ניסוי.
בין היתר, חקר את תחום הניווט האווירי וחצה את ארה"ב לראשונה במטוס קל תוך פחות מ-24 שעות, ואף היה לאדם הראשון שהשלים טיסת מכשירים מלאה: המראה, שיוט ונחיתה בתא מכוסה, בלי לראות החוצה מהחלון. כשאחרים פחדו לעשות משהו באוויר, דוליטל ניתח כל זווית ובדק כל בורג בעצמו, ואז המריא ועשה זאת.
דוליטל היה גם הספורטאי האווירי הכי גדול בעולם: אף אחד לפניו לא זכה בכל מירוצי המטוסים הגדולים: גביע שניידר למטוסי-ים, בגביע בנדיקס לחציית ארצות הברית, ובגביע תומפסון לטיסה סביב מגדלים במסלול סגור.
בין היתר, טס במטוס המירוץ ג'י-בי, כלי בלתי יציב וקטלני לטייסיו - ושבר בו שיא מהירות עולמי. וכשדוליטל דיבר, כולם הקשיבו; בין השאר, קידם פיתוח דלקים עשירים מיוחדים למטוסים.
ודוליטל שמח על ההזדמנות להוביל את פרויקט הנקמה ביפנים. רק תנאי אחד היה לו: אין סיכוי שרק יתכנן את המבצע ויצפה בו מהטריבונה. הוא רצה לטוס במפציץ הראשון שיצא - ולהוביל את הגיחה מהשטח.
מבחינת דוליטל, התכנון הבסיסי היה מובן מאליו: שמים את המפציצים על נושאת מטוסים, שטים בחשאי עד לקרבת יפן, ממריאים ומפציצים שלל מטרות בולטות, ואז ממשיכים מזרחה ונוחתים בברית המועצות בזמן לקפה ומדליות.
ראשית, בחר מטוס מתאים; מפציץ כבד כמו ה-B17 האגדי לא יוכל בכלל לרוץ על מסלול נושאת המטוסים בלי לגלח את גשר הפיקוד שלה, ולכן התמקד במפציצים בינוניים. לארה"ב היו כמה וכמה כאלה, ודוליטל בחר ב-B25 מיטשל של חברת נורת' אמריקן.
מדובר במטוס מאוד נוח לשליטה ומהיר יחסית והכי חשוב - יציב בגובה נמוך; דוליטל ידע שכדי לחמוק מגילוי יפני, יצטרכו המטוסים לטוס ממש בגובה הגלים; אם יקפוץ דולפין, מצב שהם ידרסו אותו.
השלב הבא היה בחירת צוות מתאים. לאנשי קבוצת הפצצה 17 היה הכי הרבה ניסיון על המטוס, וצוותים מתוכה נכנסו למשטר אימונים בסודיות גמורה, מבלי לדעת בכלל מהי המטרה. הדגשים באימונים היו על ניווט, טיסה נמוכה והמראה קצרה - אחרי ריצה של 150 מ' בלבד, כמו בסיפון נושאת המטוסים.
במקביל, שופרה התוכנית: נושאת המטוסים הורנט תיקח 16 מפציצי מיטשל, תפליג למרחק של כ-900 ק"מ מיפן, ושם ימריאו לעבר האויב. אין טעם בלזרוק פצצות על משהו שהיפנים לא ירגישו ולכן, הוחלט על תקיפת עשרה בסיסי צבא ומפעלים בטוקיו, שני בסיסים ביוקוהמה, ומטרה אחת בארבע ערים נוספות - אוסקה, נגויה, קובה ויוקוסוקה. אלו בעצם הערים הכי גדולות וצפופות של יפן, ואין סיכוי שהצנזורה המקומית תצליח להסתיר את דבר ההפצצה.
כל מטוס עבר גאלח רציני, במסגרתו הוסר כל מה שרק אפשר כדי לצמצם את המשקל - למשל, מכשיר הרדיו ארוך הטווח, כוונת ההפצצה המסורבלת ועוד - והוכנסו מיכלי דלק נוספים. מלבד מקלע ההגנה בחרטום ומקלעי צריח הגב, הוסרו שאר המקלעים והתחמושת שלהם. בצריח הזנב הושם מקל מטאטא שנצבע שחור, כדי שמטוסים יפניים לא ימהרו לתקוף מאחור את הפולשים.
כל מטוס נשא שלוש פצצות רגילות בנות 225 ק"ג, ועוד פצצת מצרר תבערה. הרעיון היה להשיג אפקט פסיכולוגי, וזה יעבוד טוב יותר עם עמוד עשן שמיתמר למרחקים. ב-2 באפריל הועברו המטוסים לבסיס בקליפורניה, והכוח יצא למשימה.
האלמנט הקריטי ביותר בסיפור היה הפתעה: כוחות יפן הסתובבו בחופשיות בכל זירת האוקיינוס השקט, כשמטוסי וספינות סיור מחפשים מטרות והזדמנויות יום וליל. לכן, לוותה נושאת המטוסים הורנט בנושאת המטוסים אנטרפרייז, שהוציאה טיסות סיור משלה ללא הרף - כדי לזהות ולחמוק מכוחות האויב.
המסע מזרחה, יותר מ-7,000 ק"מ מנמל הבית, התקדם באיטיות, בעוד דוליטל ואנשיו עוברים שוב ושוב על המפות ותוכנית הפשיטה. ב-18 באפריל הופיעה ספינת סיור יפנית בקרבת הכוח האמריקאי; מיד נפתחה עליה אש והיא טבעה. מלחיה נחלצו, נמשו בידי האמריקאים ואמרו: הספקנו לדווח עליכם למפקדה והצי היפני כבר בדרך לכאן; עוד מעט וכולנו ניעלם במצולות.
דוליטל, אמן הסיכון המחושב, הבין שאין ברירה: נקודת שיגור המטוסים המתוכננת נמצאת כ-300 ק"מ מהמקום הנוכחי של הצי, ואם ימריאו כנראה שלא יוכלו להגיע עד למנחתים בעומק סין החופשית. אבל אם ימשיכו עוד לעבר יפן, יכול מאוד להיות שיוזמת הנקמה תיעצר וחמור מכך - שנושאות המטוסים יחוסלו, וישאירו את הגזרה חשופה לרחמי היפנים.
לאחר שהתייעץ עם מפקדי הכוח, הוחלט לצאת לדרך. 16 המפציצים, שאפילו לא הספיקו לתרגל המראה מנושאת מטוסים תוך כדי הפלגה, החלו להתניע ולהסתדר על הסיפון.
אחד אחד המריאו המיטשלים, כמעט נפלו למים - אך תפסו גובה, הסתדרו במבנה, והמשיכו מערבה. הטיסה בוצעה נמוך כמתוכנן, ולאחר מספר שעות התגלו איי יפן. מזג האוויר שיחק לידי הפושטים, והמתקפה היתה יכולה להתחיל.
כשהתרוממו מעט כדי לראות טוב יותר את סביבות המטרות, התגלו המפציצים: מטוסי קרב יפניים שהיו בפטרול בערים השונות, מיהרו לעברם.
אך פרט למטוס אחד, שיורט והטיל את פצצותיו לפני ההגעה ליעד כדי לחמוק מרודפיו - כל המפציצים פגעו בול. המפעלים והבסיסים חטפו מכה מדויקת, והמטוסים המשיכו לעבר סין כמתוכנן.
כצפוי, הדלק הלך ואזל והצוותים חששו שייאלצו לנטוש מעל לים בשטח אויב, היכן שסיכויי ההישרדות נמוכים ביותר. ואולם, הודות לרוחות זנב מפתיעות שקיבלו, הצליחו להתקדם קצת יותר מהר ולהגיע לשטח סין. זאת, למעט מטוס אחד שנאלץ לפנות צפונה לשטח בריה"מ.
חלק מהמטוסים ביצעו נחיתות אונס, בעוד אחרים ננטשו והטייסים צנחו. עד מהרה חברו לסינים והחלו במסע ארוך בחזרה לשטח בשליטת בעלות הברית.
הצוות שהגיע לידיים סובייטיות נעצר ונאסר; הרוסים עדיין לא היו במלחמה רשמית עם יפן, ולא רצו להיראות כמשתפי פעולה עם התוקפים. ואולם, מקץ זמן מה הושבו הטייסים לשטח ידידותי, דרך איראן.
עם הישמע דבר פשיטת דוליטל בארצות הברית, פרצה סופת הערצה ממש מקצה לקצה. המוראל האמריקאי קם לתחייה ונדמה שמעודו לא היה גדול יותר. כל כלי התקשורת בין קוטב לקוטב סיפרו על הגיחה, ופרט למדינות הציר - היללו את גבורתם העצומה ואיתנותם של דוליטל ואנשיו, מגיני העולם החופשי. הם היו, פחות או יותר, האוונג'רס.
אבל מבחינה טקטית, המשימה היתה כישלון: המפעלים והבסיסים ניזוקו ברמה שולית ביותר, והם חזרו לפעול ברמה זו או אחרת עוד בטרם שבו דוליטל ואנשיו לארצות הברית. במתקפות נהרגו 50 איש ונפצעו 400 - רובם אזרחים. כל המטוסים אבדו, שלושה אנשים נהרגו בנטישה ושמונה נפלו בשבי האויב - מהם שלושה הוצאו להורג ואחד מת ברעב.
השלטון היפני נשבע ששוב לא יפול קורבן לכזו מין מתקפה פחדנית (מוכר לכם?) ויצא ליצור לו רצועת אבטחה. ממזרח, הורחבו הסיורים והכוננויות, כדי לעצור כוחות פולשים שיגיעו ישירות מארה"ב.
וממערב? גיהנום עלי אדמות: יפן העריכה שבעלות הברית ינסו להכות בה מכיוון סין, ויצאה למבצע בשם סיי-גו, במהלכו השתלטה על מרחבים גדולים אצל שכנתה, והענישה את העם הסיני על שיתוף הפעולה עם האמריקאים.
תשתיות כפריות ועירוניות בשטח של חמישים אלף קמ"ר הושמדו עד עפר; עדי ראייה תיארו אונס המוני מילדות עד זיקנה, רצח פראי בכל מקום יישוב, וכל מי שנחשד במגע עם ארה"ב עבר קודם גם עינויים איומים.
ביחד עם גייסות יפן הגיעו גם המפלצות מיחידת הלוחמה הביולוגית 731, שזיהמו מקורות מים ברעלנים, ומילאו מחסני מזון אזוריים באנתרקס וחיידקי טיפוס.
לאחר ארבעה חודשים הושלם מבצע סיי-גו, בו נרצחו רבע מיליון אזרחים סינים, כליא-ברק לתאוות הנקם היפנית. לא ידוע כמה מיליונים נפצעו, נאנסו, צולקו נפשית ואיבדו את כל רכושם
וכל זה מחזיר אותנו שוב לשאלה בה פתחנו: האם הצורך האמריקאי בנקמה הצדיק את פשיטת דוליטל, על כל הסבל והמוות שגררה? האם הסנטימנט בארה"ב שווה רבע מיליון סינים מתים? גם אם לא היה ניתן לחזות את היקפי התגובה היפנית - איזו הצדקה מוסרית אמריקאית יש להצבת העם הסיני בכזה מין סיכון?
התשובה מסובכת, כי עד כמה שמלחמה היא משחק של מספרים ומשאבים, הסתברויות ושיקול קר - הלוחמים, הגנרלים והעם שמאחוריהם הם עדיין בני אדם, שמונעים ברגשות. וכך הפכה פשיטת דוליטל למשימה עם השפעה היסטורית.
בצד האמריקאי, התחלפו החששות ברוח לחימה, השיתוק ביוזמה, והתסכול בנחישות: עשרות מיליוני אמריקאים צבאו על לשכות הגיוס, מפעלי התחמושת, שולחנות השרטוט ועשו כל שביכולתם כדי לבנות מכונת מלחמה אדירה בזמן שיא.
ובצד היפני, ההשפעה הרגשית הובילה לשינוי אף גדול מזה. מתקפת דוליטל שברה קונספציה: גם היפנים תפסו את עצמם כבלתי מנוצחים, והתמקדו יותר בפריצה קדימה מאשר בייצוב קווי אספקה בין האיים והמדינות שכבשו.
והשבירה הזו בעצם עצרה את יפן בבת אחת: מבצעי כיבוש הוקפאו, תוכניות חזרו למגירה, ועל כל מחאות הגנרלים החזית האפילה פסיקה אחת של המטה - כל עוד נושאות המטוסים של ארה"ב נמצאות על פני הגלים ולא מתחת להם, יוכלו לסכן את הקמפיין היפני. וכל מהלך שלא יגמור אותן עובר לעדיפות שנייה.
וכאן מגיע הטוויסט ההיסטורי שהבטחתי: ליפן היתה תוכנית גאונית אחת שבנה האדמירל איסורוקו ימאמוטו, תוכנית שתמשוך את נושאות המטוסים האמריקאיות לקרב מכריע אחד, מלכודת באי מידוויי.
התוכנית היתה מאוד מסובכת והצריכה היערכות מדויקת מצד גורמים רבים, ומתקפת דוליטל גרמה לשלטון היפני להקדים את הדדליין. בבת אחת נכנסו יחידות ותשתיות צבאיות ללחץ, והחלו לעשות טעויות של ביטחון שדה ותקשורת. תשדורות שיורטו במהלך חודש מאי חשפו את עצם המבצע היפני, וטריקים מודיעיניים איפשרו לגלות שמידוויי הוא המטרה.
המטה האמריקאי בנה תוכנית שאיפשרה להפוך את המלכודת על פיה, ובקרב מידוויי איבדה יפן ארבע נושאות מטוסים ואת הטייסים הכי מנוסים שלה תוך חמש דקות בלבד. משם, עברו כל גייסות יפן למגננה - שהתקשו לבצע בשל חולשת קווי האספקה שלהם - והניצחון האמריקאי היה רק עניין של זמן. לאחר כניעת יפן הקיסרית נותרה ארה"ב עם השפעה חסרת תקדים בדרום מזרח אסיה - צעד חשוב בהפיכת העולם למערכת דו-גושית, כשרק בריה"מ מאיימת על ההגמוניה האמריקאית.
כן, המלחמה היא ממלכת אי הוודאות ואף אחד לא היה יכול לדעת שגיחת דוליטל תעשה כזה מין פיבוט להיסטוריה, אבל גם אי אפשר להניח אוטומטית שסנטימנט לאומי הוא רקע למלחמה - ולא משאב עיקרי בה. ולכן, אי אפשר להתעלם מהשפעתם של רגשות ומוראל, וכל מצביא ואסטרטג יודע שלפעמים הם חזקים יותר מכל היגיון - ולפעמים מצדיקים שליחת 80 איש למשימה כמעט התאבדותית.
וכך, זוכרים האמריקאים עד היום את דוליטל ואנשיו הגיבורים כמחזירי התקווה והגאווה הלאומית, שהעלו את המולדת על דרך המלך לניצחון. בכל שנה מאז נפגשו הפושטים לכנס איחוד ציבורי, בו גייסו תרומות למלגות לימודי תעופה ברחבי ארה"ב, והרימו כוסית לזכר חבריהם.
ג'ימי דוליטל מת ב-1993 בגיל 96, לאחר חיים עשירים ומלאי תהפוכות. בלוויתו נשמע רעם מנועים ועל בית העלמין הוטל צלו של מפציץ B25 מיטשל שנשמר במצב טיסה, ואחריו מפציצים כבדים מודרניים. הפושטים היו ויישארו סמל אמריקאי - כדי כך, שהמפציץ החמקן הבא של המדינה, B21, ייקרא Raider, "פושט", על שם יחידת הגיבורים האגדית. טיסה נעימה!
28 תגובות לכתיבת תגובה