בית הדין לעבודה אטום לקולות המחאה

למעלה מ-400 אלף איש שיצאו אתמול לרחובות לא הצליחו לשכנע את בית הדין לעבודה שדרוש שינוי מחשבתי בכל מערכות המדינה, כולל בתי המשפט. בית הדין החליט להוציא צווי מניעה נגד התפטרות המונית של מתמחים, ולמנוע מאנשים את הזכות הבסיסית שלהם: להחליט שהם מפסיקים לעבוד במקום העבודה שלהם. בית הדין לעבודה החליט לאטום את החלון שלו חזק מאוד כדי לא לשמוע את קולות המחאה.

מבחינה משפטית צרה אין ספק שנשיאת בית הדין לעבודה נילי ארד צודקת, והצעדים של המתמחים בעייתיים מאוד. אבל שופט הוא לא פקיד, והוא לא ממלא טפסים על פי הנחיות. לשופט יש עצמאות ושיקול דעת, בטח כשמדובר בהליכים בבית הדין לעבודה שהם פחות רשמיים, הרכב שכולל נציגי ציבור והליך שמאפשר הרבה יותר מרחב תמרון. ובגלל זה ההחלטה להוציא צווי מניעה - למרות טענת המתמחים שמדובר בצעד שאינו קולקטיבי היא קלושה עד בלתי אפשרית - עדיין רעה. רעה גם בגלל שיש בה הרבה צביעות.

אם בית הדין לעבודה בחר להיות פורמליסט, אז למה לא ללכת עם הצעד הזה עד הסוף. מתמחה צעיר משובץ ל-10-8 תורנויות בחודש, כאשר אורך כל משמרת הוא כ-26 שעות בממוצע. בניגוד גמור לחוק שעות עבודה ומנוחה. מתמחים אינם מקבלים שכר עבור שעות נוספות ואין חופשות שבועיות של 36 שעות. גם זה בניגוד לחוק.

ובכלל, אפשר היה לחשוב על דרכים מקוריות יותר לפתור את המשבר, למשל, לתת למדינה קצת להזיע ולהודיע להם שהם איחרו את הרכבת והגישו את הבקשה בדקה ה-92. הם הרי יודעים על ההתפטרות כבר חודש ימים.

ימים ספורים בלבד לפני הדיון בבית הדין לעבודה התייצבה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מי שעומדת בראש ההיררכיה של המערכת והעבירה "קול קורא" במסגרת נאומה בפני כ-650 שופטים בבנייני האומה בירושלים. הנשיאה אמרה שם דברים מעורפלים אמנם, אך כאלה הנחשבים לחדשניים ברמה הציבורית. "סדר היום של החברה בישראל בתהליכים של שינוי", אמרה ביניש, "בתי המשפט ממלאים תפקיד מרכזי בזירה החברתית ועל-פי טיבם הם כלי ליישום מדיניות חברתית".

המסר כנראה לא חדר מבעד לדלתות נשיאת בית הדין לעבודה, שהחליטה להתעלם מהקריאה של ביניש. אם המחאה של קיץ 2011 צריכה ללמד משהו את בית המשפט, הוא שגם השכבה המשובחת של הרופאים יכולה להתפורר לאט לאט ובסוף להתפרץ כמו לבה גדולה. וכשאותם מתמחים משווים את היחס שהם מקבלים ליחס שלו זוכים עובדים אחרים במגזר הציבורי, עובדי הנמלים למשל, אז התסכול שלהם ברור.

כמובן שבנקודה הזאת תמיד יהיו כאלה שיקפצו ויגידו: אבל כאן מדובר בחיי אדם! בדיוק כפי שעשה (ואחר כך התנצל) השופט עמירם רבינוביץ' בדיון ביום חמישי האחרון, שהטיח דברים קשים נגד עורכת הדין של המתמחים.

וזה כמובן נכון. אז למה בכל זאת ההשוואה במקום? כי עובדי הנמלים הם ה"טייקונים" של המגזר הציבורי. קשה שלא להסתכל בעיניים כלות על ההבדלים בין המאבקים והשכר. מנתוני משרד האוצר עולה כי עלות שכרם הממוצעת של עובדי נמל חיפה הסתכמה בשנת 2009 ב-26.9 אלף שקל. רק לצורך ההשוואה, הקפיצה הכי גדולה בשכר המתמחים לאחר ההסכם צפויה להביא אותם ל-21,634 שקל. וגם זה יקרה רק בעוד שלוש שנים.

אולי שווה בשלב הזה לצטט מהבקשה של איגוד לשכת המסחר, שפנה בתחילת ינואר בבקשה להוציא צווי מניעה נגד שביתת עובדי הנמלים (השופטת ארד לא הוציאה אז שום צו); "עובדי הנמלים כבר קיבלו בעבר תוספות שכר נדיבות ביותר. במסגרת הרפורמה בנמלים משנת 2005 קיבלו עובדי הנמלים תוספות שכר של כ-20%. רק לאחרונה נחתם הסכם שכר במגזר הציבורי שהעניק תוספות שכר של 6.25% ועובדי הנמלים דורשים 9%. במה שונים עובדי הנמלים משאר עובדי המגזר הציבורי?".

וראו זה פלא, במקרה של הנמלים משרד האוצר פתר את המשבר תוך ימים ספורים, לאחר שהוא נתן לעובדים תוספת נוספת של 6% לשנתיים. אבל הסירו דאגה מלבכם, בפברואר הקרוב יבוא ההסכם לסיומו, אז אתם כבר יכולים לרשום ביומנים שבינואר יתחילו איומים בשביתה חדשה בנמלים. להם מותר.