סינדרלה, היום שאחרי

מי מאיתנו לא אוהב סיפורי סינדרלה? קבוצות דלות תקציב, בלי מסורת מפוארת, לרוב מערים קטנות, אשר בלילה אחד קסום זוכות בנסיך, כלומר באליפות. בימינו, כשכסף קונה תארים ובמרבית הליגות התחרות מתנהלת בין שתיים עד ארבע קבוצות, הסיפורים האלה באמת נשמעים כמו משהו מהאגדות.

והנה, בקיץ האחרון הצליחו כמה קבוצות קטנות לזכות במפתיע באליפות הראשונה בתולדותיהן: מונפלייה הצרפתית, ארסנל דה סאראנדי בארגנטינה, וקריית שמונה כאן בישראל.

שינוי מגמה? עלייתם של כוחות חדשים? ממש לא. שנה לאחר האופוריה הטבלאות מספרות סיפור עגום: מונפלייה במקום ה־15 בצרפת וכבר נפרדה מליגת האלופות; בארגנטינה, ארסנל במקום ה־14; ואילו אצלנו, קריית שמונה מדשדשת במקום השביעי. כמו באגדה ההיא, גם עבור הקבוצות האלה השעון הראה חצות, הקסם נגמר, סינדרלה חזרה להיות משרתת מבית עני.

שחקני קריית שמונה. כמה זמן ייקח להם לקרוס והאם אפשר למנוע את זה? | צילום: עוז מועלם

ירידה או התרסקות

מה שיותר מעניין הוא שלא מדובר בשנה יוצאת דופן: בדיקה שעשינו בחמש הליגות הגדולות של אירופה בתוספת זו של ארגנטינה וזו של ישראל, מגלה כי ב־20 השנים האחרונות רובן המוחלט של הקבוצות הקטנות שהצליחו לזכות באליפות לא הצליחו להתקרב להישג בשנה שלאחר מכן. אצל חלקן נרשמה ירידה של כמה מקומות, אצל אחרות התרסקות של ממש. בכל מקרה, אף אחת מהן לא הצליחה לזכות מאז בתואר נוסף. כמו כוכב שביט או אירוס הגלבוע, היה לנו זמן קצר ליהנות מהיופי.

נתחיל באנגליה: ב־20 השנים שחלפו מאז הקמת הפרמיירליג ועד להופעתה של מנצ'סטר סיטי בגרסת אבו דאבי התחלקו כמעט כל האליפויות בין שלוש קבוצות - מנצ'סטר יונייטד, ארסנל וצ'לסי. היחידה שהצליחה לפרוץ למועדון של הגדולות היתה בלקבורן, אשר הודות למזומנים של התעשיין ג'ק ווקר, מראשוני האוליגרכים בכדורגל המודרני, הצליחה ב־1995 לזכות באליפות ראשונה אחרי 80 שנה. למרות זאת, בלקבורן לא הצליחה להפוך למועדון גדול: ווקר לא שפך מספיק כסף (ואז מת) והקבוצה לא השכילה ליצור בסיס כלכלי חזק והמשכיות. בעונה שלאחר מכן היא כבר סיימה שביעית, וכעבור ארבע שנים ירדה לליגה השנייה.

באיטליה המצב דומה: 20 האליפויות האחרונות התחלקו בין מילאן, אינטר ויובנטוס, כאשר לאציו ורומא, מועדונים גדולים בפני עצמם, קוטפים באותה תקופה תואר בודד. סמפדוריה, שזכתה בסקודטו הראשון שלה ב־1991, סיימה את השנה שלאחר מכן במקום השישי (אך הגיעה לגמר ליגת האלופות). בשנות השמונים היו באיטליה שתי קבוצות שזכו באליפויות ראשונות - ורונה ונאפולי של מראדונה. שתיהן התפרקו בהמשך וירדו לליגה השנייה.

בגרמניה - שבה רמת התחרותיות גבוהה יחסית (שש אלופות ב־20 שנה) - הזוכה המפתיעה מכולן היתה וולפסבורג, שעד תחילת שנות התשעים עוד שיחקה בליגה השלישית. ב־2009 זכו "הזאבים" של פולקסווגן באליפות היסטורית, אך כעבור שנה הגיעו למקום השמיני ושנה אחר כך למקום ה־15.

דרומה משם, בצרפת, מדובר בליגה הכי תחרותית מבין הגדולות - עשר אלופות שונות ב־20 שנה. למעשה, אם מוציאים את שבע האליפויות הרצופות של ליון בשנות האלפיים, אזי 13 אליפויות התחלקו בין תשע קבוצות. מבין אלה, שתי היחידות שעבורן היתה זו הזכייה הראשונה (והיחידה) היו אוקזר (ב־1996) ולנס (ב־1998) - שתיהן סיימו את העונה שלאחר מכן במקום השישי ושתיהן הספיקו מאז לרדת לליגה השנייה. בהקשר זה ליון היא מקרה מעניין. עשר שנים לפני האליפות הראשונה, ליון רק עלתה מהליגה השנייה ונחשבה למועדון מסדר גודל בינוני ומטה. ואולם, לאורך שנות התשעים הקבוצה הלכה ונבנתה באופן עקבי והתבססה כקבוצת צמרת עוד לפני שהשתלטה על תואר האליפות.

בספרד, עם חמש אלופות ב־20 שנה, היתה זו דפורטיבו לה קורוניה שזכתה בשנת 2000 באליפות היסטורית. ההצלחה, שבאה לאחר כמה שנים בצמרת, לא הפילה את דפור, שגם בעונות שלאחר מכן הצליחה להגיע למקומות הגבוהים, אך בהמשך הכריעו אותה החובות והיא ירדה לליגה השנייה.

.

בינתיים בישראל...

ביחס לליגות האירופיות, ארגנטינה היא יוצאת דופן. ראשית, כיוון שמשוחקים בה שני טורנירים מדי שנה, מה שמקל על קבוצות קטנות להתעלות לתקופה קצרה. שנית, כיוון שהמצב הכלכלי של הכדורגל בארגנטינה כל כך גרוע, גם הגדולות לא מצליחות לייצר לאורך זמן פערי איכות משמעותיים. אלה הסיבות שבגללן מתאפשר למועדונים קטנים לזכות בתארים, אך זה לא מונע מהקבוצות ליפול בעונות שלאחר מכן. בעשר השנים האחרונות הלכו 20 האליפויות ל־11 קבוצות שונות, כאשר עבור שלוש היה זה תואר יחיד ומפתיע: לאנוס, שזכתה ב־2007 וסיימה את העונה שלאחר מכן במקום ה־16; באנפילד, אלופת 2009, שסיימה את העונה שלאחר מכן במקום ה־15; וארסנל, שכבר הזכרנו.

ואצלנו? עד הזכייה ההיסטורית של קריית שמונה התחלקו 19 מ־20 אליפויות בין ארבע הגדולות - שתי התל אביביות, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. יוצאת הדופן היא הפועל חיפה, אשר הכסף של רובי שפירא המנוח אפשר לה לבנות ב־1999 קבוצה אלופה. שנה לאחר מכן האדומים מהכרמל כבר סיימו במקום השביעי, הכספים הפסיקו לזרום, וב־2002 הקבוצה פורקה וירדה לליגה השנייה.

עדיין משרתות

איך קבוצות קטנות מצליחות לזכות באליפויות? שאלה קשה. לרוב מדובר בשילוב בלתי צפוי מראש בין שחקנים איכותיים, אך לא מספיק מוערכים; מאמן טוב; סגל שרץ לאורך שנים; צבירת מומנטום חיובי וביטחון במהלך העונה; ומה שלא פחות חשוב - ניצול נסיגה ביכולת של הגדולות. עם כל הכבוד לחבורה הלוחמת שגיבש רן בן שמעון בגליל העליון, ספק אם בעונה סבירה של מכבי חיפה או בעונה שבה הפועל לא עסוקה בסאגת אלי טביב, זה היה מספיק ליותר ממקום בצמרת. אשתקד זה נגמר בצלחת אליפות.

אבל השאלה המעניינת היא למה (כמעט) כולן נופלות? הסיבות העיקריות: עזיבה של כוכבים לקבוצות גדולות יותר; המעמסה שכרוכה בהשתתפות במפעלים אירופיים; והעובדה שהקבוצות האחרות כבר למדו אותה, כלומר אובדן אלמנט ההפתעה. בנוסף, ישנם גם העניינים המנטאליים - הלחץ שכרוך בשמירה על מקום בצמרת, אובדן התיאבון והלכידות שמאפיינים אנדרדוג, ופיתוח אגו של כוכבים.

לאורך זמן, האתגר של קבוצות קטנות הוא לשמור על יציבות, להביא עוד מנויים וספונסרים, להגדיל את ההכנסות, ולנסות לעקוץ מדי פעם את החבר'ה העשירים. יותר מזה, הניסיון מראה שקבוצה קטנה, שרוצה לשרוד את אירוע האליפות, צריכה לבנות את עצמה בהדרגה עוד לפני שהתהילה מגיעה. אלא שנסים קורים כנראה רק פעם בחיים. הנתונים מראים שברוב המקרים, המאמץ שדרוש כדי להביא תואר אחד מכריע את הקבוצות, עד שרובן מידרדרות אחרי האליפות למקום גרוע מזה שהיו בו מלכתחילה.

עם כל הכבוד לקטנות, הטבלאות מראות שסיפורי הסינדרלה מתרחשים פחות ופחות. חלפו הימים שבהם לאלופת המדינה קראו נבחרת המשטרה הבריטית, הכח רמת גו או אפילו הפועל כפר סבא. בקיצור, כל זמן שהכדורגל הופך למועדון של אוליגרכים, הסיכוי שקבוצה קטנה מהפריפריה תזכה באליפות הולך ונעלם, וכדאי להתענג על אותם רגעים קצרים שבהם המשרתת הופכת לנסיכה.