חקר ביצועים: השבוע של יחימוביץ' ודו"ח העוני

אייטונס ישראל: שעת מבחן

גיקים, מאמצים מוקדמים וחובבי אפל מקומיים קוננו שנים: אין אייטונס בישראל. ואם אין אייטונס, כלומר אין אופציה טובה לקניית מוזיקה ברשת, אין ברירה אלא להוריד אותה פיראטית. השבוע, באיחור דרמטי של כמעט עשור, נפתחה החנות הישראלית של אפל, עם קטלוג לועזי מרשים, קטלוג עברי שאמור להשתפר בהמשך ומחירים אטרקטיביים אפילו יותר מבחנות האמריקאית. עכשיו מגיע המבחן האמיתי: אפל כבר חינכה מאות אלפי ישראלים לשלם כמה שקלים על משחק לאייפון, האם היא תצליח לחנך אותנו לשלם 2.9 שקלים על שיר? התשובה עשויה להיות קריטית לא רק לתעשיית המוזיקה הישראלית, אלא לכל תעשיות המדיה שזקוקות בדחיפות למודלים חדשים ליצירת הכנסות, כולל הקולנוע, הטלוויזיה והעיתונות.

אלון רייס

סרטים ברשת - למה לא להלבין?

את "ספיידרמן המופלא" לא הספקתי לראות בקולנוע, ואז נקלעתי לתקופת דמדומים משונה שבה אין שום דרך חוקית לראות את הסרט: הוא עדיין לא זמין בדי.וי.די או VOD, ומובן שעוד לא הגיע לערוצי הסרטים. בלחיצת כפתור אפשר למצוא גרסת HD שלו ברשת, אבל זו גרסה פיראטית. ככה זה עכשיו. 2012 עומדת להסתיים, ובתעשיית הסרטים עדיין לא מבינים שאפשר ואפילו צריך להשתמש באינטרנט ככלי להפצת סרטים. במקום ליצור ערוצים חוקיים לצפיה אונליין בתשלום, שאפילו יניבו קצת הכנסות, האולפנים והמפיצים ממשיכים לרדוף אחרי משתפי קבצים. על חברי אחת הקבוצות הבולטות שהעלו סרטים לרשתות אפילו נגזר השבוע בארצות הברית עונש חסר תקדים של שנתיים עד 3.5 שנות מאסר. נכון, שיתוף כזה פוגע בזכויות היוצרים, אבל הדרך הטובה ביותר לעצור אותו היא להציע חלופה חוקית.

איתי שמושקוביץ

סטארבקס בריטניה - מישהו צריך לספוג

ב־13 השנים האחרונות ענקית הקפה סטארבקס נהנתה בבריטניה מהכנסות של 3.1 מיליארד ליש"ט, ושילמה מס של 8.6 מיליון בלבד. רק עכשיו, בעקבות לחץ ציבורי, הרשויות שינו את הנוהל וסטארבקס תתחיל לשלם יותר. כדי להיערך להרעה, סטארבקס החתימה את 7,000 העובדים בבריטניה על חוזים חדשים, שמבטלים שלל הטבות שמהן נהנו עד היום, גדולות וקטנות: מבונוס אחרי לידה, דרך תשלום על חצי שעה הפסקת צהריים ועד כרטיסי הברכה ליום ההולדת. על הדרך, השכר יוקפא. מאז 2009 הרווח הנקי הגלובלי של סטארבקס עלה בהתמדה וב־2011 היה 1.4 מיליארד דולר. אולי בזכות זה היא יכולה להשאיר לעובדים את העט שהם מקבלים לציון חמש שנות ותק.

תמר טוניק

סניף סטארבקס בלונדון | צילום: אי פי איי

יחימוביץ' - פספסה את הפתרון

יפה עשתה שלי יחימוביץ' כאשר החליטה להציג תוכנית כלכלית מקיפה. החלק הנדל"ני בתוכנית עסק בבעיות הגדולות בתחום הדיור: המחסור הענק בדיור ציבורי, שהממשלה היוצאת התעלמה ממנו, והקושי של מעמד הביניים לקנות דירה, שבו ניסתה הממשלה לטפל. בנושא הראשון הציגה יחימוביץ' משנה סדורה הקוראת להגדיל מאוד, ובמהירות, את מספר הדירות וגם את הסיוע במימון דיור לשכבות החלשות. בנושא השני הציגה אוסף סיסמאות ששמענו כבר משר השיכון אריאל אטיאס וראש הממשלה בנימין נתניהו. כן, ברור שצריך להגדיל את מספר הדירות במשק. אבל ניסיון השנים האחרונות מצביע על הקושי האדיר לעשות זאת, ולכולם ברור שמדובר בתהליך ארוך שנים. יחימוביץ' פספסה כאן את הפתרון האפשרי היחיד: לתת לזוגות צעירים הטבות כספיות להשגת דיור - במענקים, בהנחות על הקרקע, בסבסוד המשכנתא. אם תסתפק רק בבנייה, בלי מענקים, גם העבודה לא תעשה את העבודה.

שי פאוזנר

דמיינו שיש פה כסף

אוטופיה: מפלגה ישראלית פרסמה מצע כלכלי. בעוד כולם מנסים לא להציג שום עמדה בשום נושא כדי לזכות בעוד כמה קולות, שלי יחימוביץ' פרסמה, באומץ, תוכנית מפורטת ל"כלכלה הוגנת". רק חבל שגם התוכנית היא בגדר אוטופיה - המספרים פשוט לא מסתדרים. הרי אין כאן מספיק מולטי־עשירים ואנשים עם עיזבונות של יותר מ־15 מיליון שקל שיוכלו לממן את עשרות המיליארדים שנדרשים לתוכנית יחימוביץ', למימון מטרות נעלות כגון הגדלת תקציב החינוך והוספת 5,000 שוטרים וגם יעדים חיוניים פחות, כגון הגדלת מענקי האיזון לעיריות וביטול הורדת המכסים. אבל לאור קריאת הסעיף על ביטול אחראי של מגבלת ההוצאה הממשלתית, עדיף שהכל יישאר בגדר סתם פנטזיה, כזו שלכל היותר אפשר להסריט אי שם על הגבעות המוריקות של ניו זילנד.

סופי שולמן

יחימוביץ'. המספרים לא מסתדרים | צילום: תומי הרפז

כי הם יכולים

חמש שנים אחרי ההפגנות הגדולות ושוברות הלב של ניצולי השואה, ענודי טלאי צהוב, הם שבו השבוע למחות מול משרד האוצר. גם הפעם הדרישות מכמירות: תשע שעות סיעוד נוספות בשבוע, החזר כספי על קניית משקפיים ואביזרים אחרים, ועוד כמה בקשות שנשמעות ממש מובנות מאליהן. הצרכים האלה לא מייחדים ניצולי שואה; הם מאפיינים חלק גדול מהקשישים בישראל, שבה כ־20% מהם עניים. אבל המפגינים יצאו לרחוב לא בשם ה־20%, אלא בשם הניצולים בלבד. הם יכולים להיאבק פשוט משום שהם, בניגוד לקשישים אחרים, מאורגנים היטב, כולל קרן מיוחדת שמקבלת כספים מהאוצר. עדיף היה אם היו מנצלים את הכותרות שהם מקבלים למאבק למען הקשישים כולם.

מיקי פלד

25 מיליון, ברגע האחרון

ניר גלעד ואמיר אלשטיין, שני האנשים הבכירים ביותר בחברה לישראל, אישרו בשבוע שעבר לעדכן את תנאי השכר המפליגים מאוד שלהם לתנאים מפליגים מאוד מאוד. כי הם יכולים, כי הם לא מאמינים בזכות של בעלי מניות המיעוט (גם אם המיעוט הוא 49%) לקבל החלטה מושכלת בעניין השכר, וכי הם מפחדים. הרי בשבוע הבא תיקון 20 לחוק שכר הבכירים ייכנס לתוקף, ואז המוסדיים עוד עלולים להתעקש להביע את דעתם ולהשפיע את השפעתם על השכר. כך שהצעד של גלעד ואלשטיין הוא לא רק ביטוי לחמדנות, הוא גם ביטוי לאימה. הם הרי היו רוצים להמשיך לעבוד עם בעלי פנסיות ומחזיקי אג"ח שקטים וצייתנים, שלא מפריעים להם לקבל אופציות של 25 מיליון שקל. שהשיטה תמשיך לעבוד. אבל עכשיו, מה לעשות, יש סיכוי שהיא משתנה סוף סוף. וככה נראים בכירים בהתקף חרדה.

גולן פרידנפלד

אלשטיין. התקף חרדה

שכר המינימום - בלי קיום מינימלי

השבוע פרסם "כלכליסט" אמת עגומה מאוד שנחשפה בדו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי אך לא זכתה לתהודה: בני זוג שמשתכרים שכר מינימום - למשל, קופאית ברשת שיווק ובן זוגה המאבטח בבית הספר - נמצאים כפסע מעוני. אם יביאו לעולם שני ילדים, רחמנא ליצלן, הם אוטומטית יוגדרו עניים. המצב הזה מעורר תהיות לגבי ההגדרה של שכר המינימום. אם המינימום לא מאפשר לזוג צעיר להישאר מעל קו העוני כשהוא מקים משפחה, איזה מין מינימום זה? אולי צריך לקרוא לו אחרת - שכר מקסימום. זה המקסימום שהמעסיקים, כולל המדינה, מוכנים לשלם לאנשים האלה, ואפילו לא שקל יותר. אין לשכר הזה שום קשר לקיום מינימלי בכבוד.

שאול אמסטרדמסקי