אני יודע שזה יבוא לכם בהפתעה אבל ליגת ווינר, ליגת העל בכדורגל, עדיין לא הסתיימה. כן, אתם כבר זנחתם אותה לחלוטין ברגע שמכבי תל אביב זכתה באליפות והיורדות נקבעו אבל המשחקים עדיין מתקיימים. השאלה כאן היא מתחום הזן: אם משחקים מתקיימים אבל לאף אחד לא באמת איכפת מהם – האם הם בכלל מתקיימים?
לרוב הישראלים כבר לא ממש איכפת מליגת העל בכדורגל. רואים את זה במספרים. הרייטינג צנח ב-40% בחמש השנים האחרונות, מספר הצופים הממוצע במגרשים מגרד את ה-5,000 מלמטה וזה רק בגלל שמכבי תל אביב, בעלת פוטנציאל הקהל הגדול ביותר בישראל, הצליחה השנה. בשנה הבאה עם מכבי נתניה בליגה השנייה (כ-3,000 איש למשחק) ומכבי פתח תקווה בליגה הראשונה (1,000 למשחק במקרה הטוב) אז הממוצע יירד עוד יותר.
הבעיות של הכדורגל הישראלי לא ייפתרו בגלל שיטת ליגה - או לא, ממש לא.
הבעיות נמצאות עמוק בשורשי המשחק.
בבסיס של הבסיס. הבעיות הללו צורכות פתרון לטווח הארוך - ועבודה מאומצת של ההתאחדות לכדורגל. ואולם, את אספקט העניין בליגה המקומית אפשר לשפר בעשרות אחוזים (מה שאמור להוביל לזרימת יותר כסף לשורשי הספורט) אם רק קצת יפתחו את הראש. אולי עכשיו, כשיש יו"ר מנהלת ליגה (עדיין אין מנהלת ליגה) - יאפשרו להכניס קצת רעיונות חדשים לליגת הכדורגל העבשה שלנו.
בכל מקרה, הפורמאט הנוכחי מרגיש כמו מסטיק לעוס יתר על המידה שלא נעים לזרוק בגלל שאין פח בסביבה. שני מחזורי ליגה רגילים ואז עוד שני מחזורי "פלייאוף" פשוט מתישים. את הצופים, את השחקנים ובכלל את כל מי שמעורב בליגה. השיטה הנוכחית הופכת כל כך הרבה משחקים ללא חשובים מבחינה ספורטיבית, מה שמשפיע באופן ניכר על העניין בהם. זה מוביל לירידת ערך הליגה.
בהתאחדות לכדורגל ניסו בעבר "לחשוב מחוץ לקופסה" ואימצו את את "
הקיזוז"
ליצירת עניין בליגה. הקיזוז הוכח כפתרון בעייתי מאוד.
קודם כל, הקבוצות שהצטיינו לאורך כל העונה קיבלו מכה קשה בסופה בצורת קיצוץ חצי מהנקודות שאספו. דבר שני, הקיזוז הפך כל משחק מתחרות על שלוש נקודות לתחרות על 1.5 נקודות. על פי תורת המשחקים, ברגע שזה קרה - לקבוצות פשוט היה פחות אינטרס לנצח. זה הפך את המשחקים בליגה הרגילה לפחות חשובים ופחות משמעותיים. בפלייאוף עצמו מה שקרה זה שהקבוצה הכי טובה הגיעה עייפה וסחוטה ללא שום יתרון שעבדה קשה להשיגו לאורך כל הליגה. זה יצר עוול ספורטיבי.
שיטת הפלייאוף עצמה אינה פסולה. ההיפך. בליגות הספורט המכניסות ביותר בעולם משתמשים בשיטת הפלייאוף. זה טוב לעסקים וגם בעל היגיון ספורטיבי. קבוצות מתחרות כל השנה כדי להשיג יתרון ביתיות בפלייאוף. יתרון ביתיות,
על פי סטטיסטיקות,
הוא משמעותי ביותר אבל לא חורץ גורלות.
בכל מקרה, אפשר להחזיר את העניין לליגה בפלייאוף - אבל שלא יימתח על פני שני סיבובים נוספים.
הנה שתי הצעות שעשויות להחזיר את העניין לכדורגל הישראלי בצורה דרמטית:
פלייאוף של 6 משחקים בלבד – בו הקבוצה שסיימה את העונה הרגילה במקום הראשון תארח את כל המשחקים, הקבוצה שסיימה במקום השני תארח את כל המשחקים מלבד המקום הראשון, הקבוצה במקום השלישי תארח את כל המשחקים מלבד המקום הראשון והשני וכו'. פלייאוף כזה יהיה מלא במשחקים קריטיים להמשכו. כל משחק יהיה הרבה יותר חשוב וכפועל יוצא מכך גם יותר מעניין.
הצעה שנייה ואף יותר רדיקלית היא קיום פלייאוף במובן הקלאסי של המילה. כלומר, קבוצה שסיימה במקום הראשון תארח את הקבוצה במקום השמיני למשחק אחד קובע, הקבוצה במקום השני תארח את הקבוצה במקום השביעי, הקבוצה במקום השלישי תארח את הקבוצה במקום השישי והקבוצה הרביעית תארח את הקבוצה במקום החמישי.
המנצחת במשחק בין הקבוצה הראשונה לשמינית תארח את הקבוצה המנצחת במפגש בין הרביעית לחמישית והמנצחת מהמשחק בין המקום השני לשביעי תארח את הקבוצה שניצחה במפגש בין הקבוצה המנצחת בין השלישי והרביעי. כך מקיימים משחקי נוק-אאוט עד שמגיעים לגמר.
כל משחק כזה ייצר עניין רב בגלל עניין ההדחה. הסיכויים להפתעות יגדלו בצורה משמעותית וקבוצות יילחמו כל העונה הרגילה על יתרון הביתיות הקריטי לפלייאוף. ככה מרוויחים עניין רב יותר בשלבים הסופיים של הליגה - כל עונה - אבל גם עניין רב יותר בכל משחק ליגה רגילה, שיכול להיות ההבדל בין אירוח משחק קריטי להתארחות במשחק קריטי.
שיטת פלייאוף כזו היא הוגנת מבחינה ספורטיבית - לראייה הליגות הגדולות והעשירות בעולם משתמשות בה - אבל היא גם מאפשרת קיום של הפתעות, מה שמגביר את העניין. היא גם שיטה שמבטיחה שהעניין בליגה יתקיים עד הרגע האחרון.
כמה פעמים הליגה הסתיימה במתח אמיתי? לא יותר מדי. כמה פעמים היא תסתיים במתח אמיתי עם שיטת פלייאוף? כמעט כל עונה.
אימוץ שיטת פלייאוף הוא שהתאחדות הכדורגל צריכה לשקול. זה משהו שבכלל כמעט כל ליגה צריכה לשקול. כי כרגע, יותר מדי עונות, ביותר מדי ליגות, מסתיימות בקול ענות חלושה.
צילום: אורן אהרוני
11 תגובות לכתיבת תגובה