כך הילדים שלי מבזבזים את תקציב הביטחון

הייתי חייל וקצין, שירתי במילואים, במערך המוצנח, עד גיל מתקדם. יש לי חמישה ילדים ששירתו ומשרתים בסדיר ובמילואים. אין לי אשליות שמישהו במערכת הפוליטית יקשיב לי. אלה שמנהלים כיום את תקציב הביטחון, מעדיפים לחולל ספינים ולאיים בביטול הצטיידות נחוצה ובהגדלת הסיכונים הגלובליים, במקום להתמודד עם יעילות המערכת עליה הם ממונים. להלן מספר דוגמאות חלמאיות בהן ניתן להתייעל.

להקות צבאיות

בתנו הצעירה גויסה ללהקה צבאית. עברה טירונות (בשביל מה?) ומאז היא נקראת לחצי יום, פעמיים בשבוע, לחזרות והופעות קבועות מראש. ביתר הזמן היא בבית על חשבון הצבא.

גם אם נקבל את העובדה שחשוב מאד היום לשעשע כנסים גדולים של קצינים ואירועים ממלכתיים, אפשר לקבל תפוקה של פי שש מכל חייל בלהקה ולצמצם היקפים בהתאם. פתרון זול עוד יותר, יהיה לשלוח אותם הביתה ולשכור שירותים מבחוץ או לגייס ימי מילואים של אומנים.

חיילי צה"ל. משבוע שלם נותרו פחות משלושה ימי אימון | צילום: דובר צה"ל

מטה יחידה

אחד מילדי סיים לא מכבר שירות בסיירת. אחת מסיירות רבות שיחידות צה"ל נוהגות להתהדר בהן. בעידן ה־GPS, הלוויינים והמזל"טים, למה כל כוח רכוב צריך סיירת לפניו?

ליחידה של בני היקף לוחמים של פלוגה תקנית, אבל היא נהנית מבסיס וממטה בתקן של גדוד. פקידות, קציני שלישות, ת"ש, אפסנאות, קשר ורכב, רס"ר מחנה ורס"ר מטבח וכן הלאה. אני מניח שהתופעה קיימת בעשרות יחידות דומות. מטה פלוגה לוחמת, שאני זוכר, כלל רס"פ, נהג מ"פ, אפסנאי ופקידה.

ימי אימונים

בזמנו, התאמנו ביחידות השדה בצה"ל חמישה עד שישה ימים בשבוע. לעיתים, הוחזרו חיילים במוצאי שבת כדי להתאמן בערב או מיום א' השכם בבוקר. כיום מוקדש יום א' לחזרה מהבית, ב,ג,ד, לאימונים, יום ה' למסדרים וליציאה. כך לא תתבטלנה חס וחלילה שעות שינה בליל חמישי והלוחמים יגיעו רעננים לבילויי סוף השבוע. סך הכול שלושה ימי אימונים בשבוע במקרה הטוב. בנוסף, רובן המכריע של המסגרות, בכל גודל, לא מאמנות כיום את עצמן, אלא נשענות על בסיסי הדרכה גדולים עם תקלות, תלות בתנאי שירות וזמני הגעה של אנשי קבע וצרות נוספות, כך שבפועל גם שלושת הימים אינם דבר בטוח.

גם במגבלות הצבא הקיים, ניתן להגיע ל-50% יותר ימי אימונים, בתקופת זמן נתונה, ובהתבסס על האמצעים הקיימים.

תנאי השירות המפליגים נשארו, למרות שהתחרות מבחוץ קטנה

לפני עשרות שנים, היה בצה"ל מחסור חמור בקצינים, נגדים ואנשי מפקדה מקצועיים. על כל תפקיד של מפקד לוחם, התחרו עשרה מועמדים ראויים שהיו מוכנים לעשות את התפקיד בחינם. בחוץ חיכה להם שוק עבודה מאורגן או מקומות עבודה בטוחים במערכת ציבורית, עם תנאים, זכויות וביטחון תעסוקתי גבוה. צה"ל היה חייב להציע תנאים מפליגים בשוטף ובפנסיה כדי להשאירם בקבע. מערכת השכר נקבעה בהתאם. המצב אינו כזה כבר שנים רבות. שוק העבודה האזרחי עבר הגמשה והפרטה, הוא דינמי ותחרותי יותר ובעל ביטחון תעסוקתי נמוך. שירות קבע בצה"ל הפך למשרה מבוקשת. אולם, במערכת הביטחון לא הפנימו ולא החליפו דיסקט. תנאי השירות המפליגים נשארו וממשיכים לעלות, למרות שהתחרות מבחוץ קטנה או לא קיימת כלל.

תקציב אגף השיקום

זו הפרה הקדושה שכולם חוששים לגעת בה. סביב גרעין מצומצם של פצועים, הצטברה אוכלוסיה עצומה של חולים ונכים בעלי זכויות. התגבשו ועדים ובעלי אינטרסים ותפקידים, שככל שיגדל מעגל הזכאים, יגדל התקציב, כוחם יגבר השפעתם תעלה והמושב הנכסף בכנסת יתקרב. "כבוד הלוחמים" משמש כשכפ"צ למערכת ענקית של בעלי ודורשי זכויות ואינטרסים היושבת כאבן רחיים על צוואר תקציב הביטחון. רוב נכי צה"ל כיום (70% לפי מה שפורסם) אינם נפגעי קרב או נפגעים של שירות צבאי משימתי. אלו נפגעו בזמן עבודתם במערכת הביטחון. צריך לטפל בהם במסגרות, בכללים ובתנאים שווים בדיוק לטיפול הניתן לכל עובד ציבור שנפגע או חלה במהלך עבודתו.

לאלו שנפצעו בקרב מגיע כבוד והוקרה אבל גם הם אינם קדושים. הם באו ברצון וברוב המקרים, בהתנדבות, להגן על המדינה. הלחימה והפציעה היא זכות מוסרית גדולה אבל איננה צריכה להקנות זכויות להטבות כספיות כלשהן. הזכות של הפצועים היא אך ורק לקבלת הטיפול, הטוב ביותר, בנזקי הפציעה המוכחים: פיזיים, נפשיים וכלכליים, ככל שיש כאלו. יש להוציא מאגף השיקום את כל "נפגעי העבודה והתאונות" ולהעבירם לאחריות ביטוח לאומי או מסגרת מתאימה אחרת. ללוחמים שאחוז נכותם נמוך (עד 30%-20%), יש לממן כל טיפול רפואי ייעודי בפציעות, אך לבטל את כל ההטבות הנוספות.

צריך להשאיר לטיפול מלא במערכת הביטחון, רק את אלו שאחוזי הנכות שלהם גבוהים ומגבילים, ולתת להם טיפול פרטני מיטבי בכל סוגי הנזקים והקשיים שהם חווים.

הכותב הוא איש עסקים, מ"פ במילואים ונכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים