ההגבלות על שכר הבכירים נכשלו? תלמדו משוויץ

לפני כחודש, האנשים שמנהלים את כספי הפנסיה של הציבור אישרו ליו"ר מגדל הפורש אהרון פוגל מענק פרישה נדיב וחריג של 1.5 מיליון שקל (נוסף על מענקים מצטברים אחרים של 1.5 מיליון שקל), והותירו את פקידי הממשלה הבכירים נדהמים: אף שהציבור אמר את דברו, ואף שהמחוקק כבר חוקק לפני שנה את חוק שכר הבכירים, המנהלים בשוק ההון ממשיכים לצפצף על כולם ולאשר לעצמם - זה לזה - שכר עתק ובונוסים מופרזים.

ובכל זאת, איש מהרגולטורים לא פצה פה. אף אחד מהם לא יצא בהצהרה פומבית, המבהירה כי בירושלים לא רואים בעין לא יפה את ההתנהלות הזו. הכי רחוק הגיעה המפקחת על שוק ההון הטרייה דורית סלינגר, ששלושה שבועות אחר כך שיגרה מכתב אל מנהלי החברות שאישרו את הבונוס של פוגל כדי לקבל הבהרות. זהו.

כשנשאל אחד הפקידים מדוע הרגולטורים אינם עושים דבר לנוכח אישור המענק לפוגל - שהצטרף לאישור מצנח זהב מופלג ליו"ר כלל ביטוח הטרי דני נוה ולכמה הסכמי שכר נדיבים מאוד נוספים מאותה עת - הוא השיב כי הוא מחכה "שמישהו יחנך את השוק מלמטה".

ובזמן שהרגולטורים בירושלים מגלים חוסר מנהיגות ומחכים שהציבור יחנך את השוק, קרי שהחוסכים בקרנות הפנסיה או בעלי המניות של גופי הפנסיה ירימו קול צעקה נגד המנהלים הבכירים, הרחק באירופה הציבור השוויצרי לא מחכה לאף אחד שיושיע אותו מהחזירות, ולוקח את העניינים לידיים בעצמו.

היום אזרחי שוויץ ילכו אל הקלפיות ויצביעו באחת הסוגיות שמעסיקות מדינות רבות מאז פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב־2008 - האם המנהלים הבכירים של החברות הגדולות מקבלים יותר מדי כסף? הם יעשו זאת במשאל עם, כמו שרק השוויצרים יודעים, במה שיכול בסופו של דבר להפוך לאחד הניסויים הכלכליים המסקרנים והגדולים ביותר של העת האחרונה.

פערי השכר בשוויץ זינקו מפי 6 לפי 43

השאלה שעליה השוויצרים יתבקשו להצביע במשאל העם היא פשוטה: האם אתם תומכים בהגבלת שכר הבכירים בחברות השוויצריות לעד פי 12 משכרם של העובדים בעלי השכר הנמוך ביותר באותן חברות? ההחלטה על פער מקסימלי של פי 12 נובעת מהשאיפה שהמנהלים הבכירים לא יוכלו לקחת לכיסם בחודש אחד יותר ממה שהעובדים הזוטרים ביותר בחברה שלהם משתכרים בשנה שלמה. כשמנסחים זאת כך, מקווים האנשים שמאחורי היוזמה, הציבור יבין שאפילו זה פער נדיב מאוד.

היוזמה, שקיבלה את השם העממי 1:12, נולדה כבר ב־2009 על ידי אנשי המשמרת הצעירה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוויצרית (JUSO), מתוך תחושת תסכול שעשויה להישמע מוכרת לישראלים רבים. במילותיו של אחד מאדריכלי היוזמה דיוויד רות': "בשנים האחרונות ראינו כיצד המשכורות הגבוהות הופכות גבוהות עוד יותר בזמן שהשכר של כל האחרים נשאר פחות או יותר אותו הדבר, בעיקר לנוכח יוקר המחיה. זה נעשה מובן מאליו שמשהו לא בסדר".

על פי נתונים שמוצגים בחודשים האחרונים בעיתונות השוויצרית, הפער הממוצע בין שכר המנהלים הבכירים בשוויץ למשכורת הממוצעת במשק עלה במידה משמעותית בעשורים האחרונים. אם ב־1984 הפער עמד על פי 6, הרי שב־1988 הוא כבר עמד על פי 13, וב־2011 על פי 43. ולשוויצרים, לפחות לחלק מהם, פשוט נמאס מזה. על פי החוק השוויצרי, 100 אלף חתימות על עצומה מספיקות כדי לחולל משאל עם בנושא מסוים. ואם המשאל מסתיים בתוצאה חיובית, הוא הופך בהמשך לחוק.

עם זאת, על פי נתונים של הסופר השוויצרי פטר סתם (Peter Stamm), ב־32 השנים האחרונות רק 20 מתוך 110 משאלי עם שנערכו בשוויץ הסתיימו בתוצאה חיובית. כמו כן, על פי סקרים אחרונים בשוויץ, גם משאל העם הזה צפוי ליפול, כשעל פי הסקרים רק 36% תומכים בהצעה, 10% מתלבטים, ו־54% מתנגדים לה.

כמו כן, הממשלה והמגזר העסקי יצאו בקמפיין שקורא להתנגד ליוזמה 1:12, כשאחד הטיעונים המרכזיים נגדה הוא שחברות שוויצריות גדולות - כמו הבנקים הגדולים, תאגיד המזון הבינלאומי נסטלה, חברת התרופות נוברטיס וחברת התרופות רוש (Rosche) - פשוט ידירו רגליהן מהמדינה, דבר שיפגע בכלכלה, בהכנסות המדינה ממסים וכן הלאה.

מנגד, יוזמי משאל העם מקווים לשחזור תוצאותיו של משאל עם דומה שנערך במרץ האחרון והסתיים בתמיכה גורפת, למרות התנגדות נמרצת מצד המגזר העסקי והממשלה. אז החליט הציבור השוויצרי להגביל את מענקי החתימה ומענקי הפרישה (מצנחי הזהב) שמקבלים המנהלים הבכירים. 68% מהשוויצרים תמכו במהלך, אף שמדובר בעמדה כלכלית שמאלית מאוד, במדינה שנחשבת לאחת המדינות המובילות בשוק החופשי.

המחאה בשוויץ

האיומים של המנהלים הבכירים בחברות הגדולות כי המהלך יסב נזק לכלכלה השוויצרית לא הועילו, בעיקר משום שחודש קודם לכן צמרת המגזר העסקי פשוט הגדישה את הסאה. מה שקרה הוא שדניאל וסלה, יו"ר ענקית התרופות השוויצרית הבינלאומית נוברטיס, קיבל לכיסו 78 מיליון דולר כמענק אי־תחרות. 78 מיליון דולר כדי שבמשך שש שנים הוא לא ילך לעבוד בחברת תרופות מתחרה. המענק הרגיז מאוד את השוויצרים, והלחץ הציבורי לבסוף גרם לווסלה להחזיר אותו.

מנהלי גופי הפנסיה מאשרים זה לזה שכר

בישראל, בינתיים, הבכירים יכולים להיות רגועים ביחס לשכר שלהם. איש לא מתכוון באמת להגביל אותו בקרוב. בטח לא לרמה של עד פי 12 מהשכר של העובדים הזוטרים ביותר בחברות שהם מנהלים.

בדצמבר אשתקד, אחרי כמעט שלוש שנים של תהליכי חקיקה ודיונים ציבוריים, נכנס לתוקף חוק שכר הבכירים הישראלי. החוק החל ביוזמה פרטית של הח"כים שלי יחימוביץ' וחיים כץ, שהביאה את ראש הממשלה להקים ועדה בראשות שר המשפטים דאז יעקב נאמן. הוועדה המליצה בסופו של דבר על גרסה מרוככת בהרבה מההצעה המקורית, שלפיה ההחלטה לגבי שכר הבכירים תהיה בידי דירקטוריון החברה (במילים אחרות, בידי בעלי החברה), ובכל זאת גם לבעלי המניות האחרים יהיה מה להגיד בעניין.

היוזמה המקורית של יחימוביץ' וכץ ביקשה להגביל את שכר המנהלים הבכירים לעד פי 50 מהשכר הנמוך ביותר באותן חברות - פער נדיב בהרבה ממה שהיוזמים השוויצרים מכוונים אליו - אולם החוק שנחקק בסופו של דבר קבע מנגנון מורכב בהרבה. על פי אותו מנגנון, ועדת התגמול של החברה תמליץ לדירקטוריון החברה על מדיניות תגמול למנהלים הבכירים. הדירקטוריון יצטרך לאשר אותה, אבל התהליך לא יסתיים פה.

כדי לאשר את שכר המנהלים הבכירים תצטרך החברה להשיג רוב בקרב בעלי מניות המיעוט בחברה, שהם ברוב המקרים אתם - החוסכים לפנסיה. ואם בעלי מניות המיעוט יתנגדו, העניין יצטרך לחזור שוב אל דירקטוריון החברה, שיצטרך לנמק באופן פומבי וברור אם ירצה להתנגד להחלטת בעלי מניות המיעוט. בסופו של דבר ההכרעה הסופית תהיה בידי הדירקטוריון, אבל הם לפחות יצטרכו לעבור מצעד בושה פומבי, אם ברצונם להעניק שכר ובונוסים גבוהים למנהלים הבכירים. או כך לפחות קיוו בירושלים.

אולם התוצאה בפועל דמתה יותר למה שמתרחש בתחום המסים. החברות הגדולות והאנשים העשירים, שיכולים לשכור רואי חשבון מומחים לתכנוני מס ולתחמוני מס, יודעים גם למצוא דרך לעקוף את המנגנונים שהציב המחוקק במטרה להקשות עליהם לקבל שכר גבוה, והם יצליחו למצוא את כל הפרצות האפשריות כדי להמשיך ולקבל את השכר הזה.

אחת הפרצות שהמחוקק שכח לטפל בה היא שכר המנהלים בגופים הפיננסיים - קרי, מנהלי הבנקים ומנהלי גופי הפנסיה. החוק החדש אף הצליח ליצור מציאות אבסורדית, שבה מנהלי גופי הפנסיה מאשרים הלכה למעשה את השכר זה של זה. זאת משום שכל גוף פנסיה מחזיק במניות מיעוט של גופי הפנסיה האחרים - הם מושקעים זה בזה. כך נוצר לכל מנהל גוף פנסיה תמריץ לאשר למנהלים האחרים שכר גבוה ובונוסים נדיבים, בהנחה שהם יאשרו את השכר הגבוה והבונוסים המפנקים שלו בבוא תורם. זו אינה רק תיאוריה, זה בדיוק מה שקרה במציאות.

בעיה נוספת שיש בחוק שכר הבכירים היא שהוא לא אומר דבר לגבי פערי השכר. אם תהליך אישור השכר יהיה תקין לגמרי, מבחינת החוק פערי השכר יכולים להמשיך להיות גבוהים. הדבר היחיד שעשה המחוקק בהקשר הזה היה לחייב את החברות לפרסם את פערי השכר בחברה שלהם בצורה ברורה.

להלן כמה דוגמאות, שכולן הופיעו בדיווחי החברות לבורסה ביולי האחרון, בשעה שהן ביקשו מבעלי המניות לאשר את שכר המנהלים: עלות השכר של מנכ"ל הראל ביטוח מישל סיבוני (6.7 מיליון שקל ב־2013) גבוהה פי 35 מהשכר הממוצע של עובדי הראל, וגבוהה פי 54 מהשכר החציוני בחברה (אין חובה לדווח על הפער מול העובד עם השכר הנמוך ביותר). עלות השכר של מנכ"ל חברת האופנה פוקס הראל ויזל (5.5 מיליון שקל ב־2013) גבוהה פי 84 מהשכר הממוצע של עובדי החברה ופי 88.5 מהשכר החציוני בחברה. עלות שכרו של מנכ"ל חברת כיל סטפן בורגס גבוהה רק פי 12 מעלות השכר הממוצעת של עובדי החברה ופי 25 מהשכר החציוני בחברה. גם פערי השכר של הבנקאים הבכירים בישראל נמצאים פחות או יותר בסביבה הזו.

כל אלו עדיין רחוקים מאוד מהיוזמה השוויצרית, שקבעה יעד פערי שכר של עד פי 12 בין שכרו של המנהל הבכיר ביותר לבין שכרו של העובד הזוטר ביותר - פער שבהגדרתו גדול יותר מהפער מול השכר הממוצע בחברה.

שכר הבכירים בישראל זינק פי 2 בתוך עשור

סתם בשביל התרגיל המחשבתי, הנה מה שהיה קורה אילו בישראל היה עובר חוק דומה ליוזמה השוויצרית. רמי לוי, מנכ"ל רשת השיווק הקרויה על שמו, היה למשל צריך לבחור בין צמצום שכרו החודשי (שמגיע עד 150 אלף שקל בחודש, נכון למדיניות התגמול של החברה שאושרה באוקטובר האחרון, לא כולל בונוסים ואופציות) לבין העלאת השכר של העובדים הזוטרים ביותר ברשת שלו - המנקים, הקופאיות ויתר העובדים שמשתכרים שכר מינימום (4,300 שקל בחודש, בלי בונוסים ובלי אופציות).

הפער בין השכר של לוי לבין השכר הנמוך בחברה שלו עומד על פי 35. אילו היה נדרש לעמוד בפער של עד פי 12 לכל היותר, שכרו של לוי היה צריך לרדת לרמה של 51,600 שקל בחודש. לחלופין, לוי היה יכול לשמור על רמת השכר הנוכחית שלו ולהעלות את השכר של העובדים הזוטרים ביותר ברשת שלו לרמה של 12,500 שקל בחודש.

דבר דומה היה קורה בשופרסל לו החברה היתה שומרת על פערי שכר של עד פי 12 בין מנכ"ל הרשת איציק אברכהן לבין שכר הקופאיות, המאבטחים והמנקים ברשת. שכרו החודשי של אברכהן (לפני בונוסים ואופציות) עומד על 120 אלף שקל בחודש, פער של פי 28 משכר המינימום. אם אברכהן היה רוצה לשמור על רמת השכר הנוכחית שלו תחת חובת פער של פי 12, השכר של העובדים הזוטרים ביותר היה צריך לעלות ל־10,000 שקל בחודש.

לכאורה, ניתן להצביע על מגמה חיובית בריסון שכר הבכירים בישראל, היות ששכר הבכירים בחברות הציבוריות (אלו שנסחרות בבורסה) נמצא בירידה בשלוש השנים האחרונות. על פי נתוני רשות ניירות ערך מיוני האחרון, השכר הממוצע של מנהל בכיר בחברות הציבוריות הגדולות בישראל עמד על 3.2 מיליון שקל בשנה. זו ירידה של 15% מהשכר הממוצע ב־2012, שעמד על 3.8 מיליון שקל למנהל בכיר.

עם זאת, התמונה הזו רחוקה מלהיות ורודה. רשות ניירות ערך אמנם לא מפרסמת מה קרה לפערי השכר בין המנהלים הבכירים לבין יתר העובדים בחברות שהם מנהלים, אולם כדאי להביט על המגמה שעולה מן הנתונים: למרות הירידה בשכר בשנים האחרונות, שכר המנהלים הבכירים גדל יותר מפי 2 בתוך עשור (ב־2003 השכר הממוצע לבכיר היה "רק" 1.6 מיליון שקל בשנה). באותה תקופה, השכר הממוצע במשק עלה ב־28% בלבד. ניתן להניח, אם כן, שפערי השכר התרחבו בצורה דומה בעשור האחרון.

אז נכון, המפקח על הבנקים דודו זקן פרסם בשבוע האחרון הנחיות מפורטות לאופן שבו צריכים הבנקים לחלק משכורות לבכיריהם, אחרי שפסל את ההצעות למדיניות תגמול של כל הבנקים באופן גורף בטענה כי הן נדיבות מדי, ומסתמן כי המפקחת על הביטוח תנקוט צעד דומה. אבל זה רק המגזר הפיננסי, ובכל מקרה הצעדים האלה לא יקטינו את פערי השכר בצורה משמעותית. ומלבד זה, על פערי השכר ביתר החברות אין מי שמפקח.

חוק שכר הבכירים אמנם הקשה על החברות שרוצות לתגמל בחזירות את בכיריהן, אבל הוא לא שינה את התמונה מקצה לקצה. בינתיים, כל מה שנותר לציבור העובדים הישראלי הוא להתבונן בשוויצרים הולכים לקלפיות.