דמעות התנין של הבנקאים

בנקאים אוהבים להתלונן על רגולציה. מבחינתם היא לרוב מכבידה, מעייפת, מציקה, שמרנית, לא מידתית ופוגעת בעסקים. תסמכו עלינו, הם אומרים. אנחנו תמיד חושבים על טובת הלקוח. כשמזכירים להם את דני דנקנר, לשעבר יו"ר הבנק הגדול במדינה שהורשע בפלילים, הם אומרים שמדובר במקרה יוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל.

מובן שאין סיבה לחשוב שכל הבנקאים מצפצפים על הרגולטור, שלא תמיד מודע למה שנעשה בחדרי העסקאות, אבל האם האלטרנטיבה היא אמונה עיוורת בבנקאים?

זה מזכיר את אמירתו של לוי אשכול: "אני הולך אחרי בן גוריון בעיניים עצומות. רק שלפעמים אני פותח את העיניים כדי לראות שהעיניים שלו לא עצומות". מי שרצה לקבל דוגמה לכך שעדיף לא ללכת אחרי הבנקאים בעיניים עצומות,קיבל אותה אתמול. על דוכן העדים עמד בכיר לשעבר במערכת הבנקאית, וסיפר על התרגילים שהוא ומנהליו רקחו כדי לעקוף איסור של הפיקוח על הבנקים על מחלקת השיווק לייעץ ללקוחות. הוראה שמטרתה למנוע מצב של ניגוד עניינים שבו האיש שמשכנע לקוח להשקיע דרך הבנק, גם מייעץ לו במה להשקיע.

בבינלאומי, כך עדותו של פרנק, שמעו מה אמרו בירושלים אבל חששו להפסיד לקוחות וכסף. אז מה עושים? מעגלים פינות. מייעצים לא בטלפון הרשמי, או שמספרים מראש לדילר מה הלקוח רוצה לעשות. סיבות מספיקות לכך שבנק ישראל יהדק יותר את הפיקוח וירבה בביקורים בחדרי העסקאות.