אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ההורים יידרשו לקנות טאבלט, רוחב הפס מספיק רק לכיתה וחצי צילום: צביקה טישלר

ההורים יידרשו לקנות טאבלט, רוחב הפס מספיק רק לכיתה וחצי

משרד החינוך יחל השנה בהטמעת תוכנית תקשוב מהפכנית בבתי הספר, אבל מקדיש לתוכנית פחות מ־0.5% מתקציבו. כל בית ספר שישתתף בתוכנית יקבל תקציב של 75 אלף שקל בלבד ורוחב פס שיאפשר רק לכ־50 תלמידים לגלוש במקביל. והמחשבים? המשרד בונה על הטאבלטים שהתלמידים יביאו מהבית

25.08.2014, 06:53 | הראל עילם

מדינת ההייטק עדיין לא יודעת איך להכניס את ההייטק להשכלה: תקציב משרד החינוך עומד להגיע השנה ל־44.1 מיליארד שקל, זינוק של 21% בשנתיים, אבל תוכנית התקשוב המהפכנית שנועדה להזניק אלפי בתי ספר למאה ה־21 זכתה רק למימון של 150 מיליון שקל.

קראו עוד בכלכליסט

על הנייר תוכנית התקשוב החדשה היא שאפתנית: בבסיסה נועדה התוכנית לסייע לבתי הספר להיכנס לעולם הדיגיטלי. היא מבקשת להניח סיבים אופטיים מהירים באלפי בתי ספר - יסודיים וחטיבות ביניים - להכשיר מורים ומנהלים לעולם הדיגיטלי החדש, לספק תמיכה פדגוגית בדרך, להעביר השתלמויות, לצייד מחדש את כיתות המחשבים בבית הספר ולסייע ברכישת מחשבים וטאבלטים לכל תלמיד.

כל המערכת הזאת תשב סביב הענן החינוכי שהמדינה בונה בשנים האחרונות בעלות של מיליוני שקלים, שכולל כעת 8,000 מערכי שיעור דיגיטליים ו־300 טרה־בייט של מידע. משרד החינוך גם נמצא בתהליך של רכישת זכויות דיגיטליות על עשרות ספרים ופרסומם בחינם לתלמידים. השנה כ־1,600 בתי ספר ייכנסו לתוכנית, וכבר בחודש הקרוב מספר זה צפוי לגדול ל־1,800.

כל בתי הספר האלו יקבלו תקציב תקשוב מיוחד ויזכו לסיב אופטי מתקדם. הסיבים האלו יונחו על ידי בזק, שמעריכה שתסיים את כל הפרויקט בתוך ארבעה חודשים, כאשר רוב בתי הספר כבר יהיו מחוברים לתשתית החדשה עם תחילת השנה.

אלא שרוב בתי הספר ברשימה יקבלו תקציב של 75 אלף שקל בלבד עבור יישום התוכנית. בתקציב זה הם ישלמו על סיב אופטי במהירות 50 מגה־ביט ויכשירו את אחד המורים להיות "רכז דיגיטלי". 102 בתי ספר — בשבועות הקרובים מספר זה יגדל ל־200 — יזכו לתוכנית המלאה, כפי שרואה אותה משרד החינוך. תקציב התוכנית יהיה 240 אלף שקל לבית ספר, שיממן סיב אופטי במהירות של 200 מגה־ביט, ואחריו יישאר לבית הספר סכום של כ־100 אלף שקל שיוקצו לקניית מחשבים או לסייע להורי התלמידים לרכוש מחשבים. התוכנית המלאה זהה במטרותיה לתוכנית שתיושם ביתר בתי הספר, אך היא תיושם בתקציב גבוה יותר ובנפח גלישה גבוה יותר, והיא תותאם ליישום באמצעות המכשירים האישיים של התלמידים. ניתן לומר שכל 1 מגה־ביט יאפשר לתלמיד אחד לגלוש במהירות סבירה, כך שבתוכנית הרגילה יוכלו כ־50 תלמידים לגלוש במקביל ובתוכנית המלאה יוכלו כ־200 תלמידים לגלוש במקביל.

חלק מהתקציב לתוכנית - בין 5% ל־50% - ישולם על ידי הרשויות המקומיות, בהתאם לעשירון הסוציו־אקונומי של היישוב. "האם התקצוב הזה מספיק? התשובה היא חד־משמעית כן. זאת השקעה אדירה. אנחנו לא קופצים מדרגה קדימה, אנחנו קופצים קומה", כך טוען ד"ר עופר רימון, ראש המינהל למדע וטכנולוגיה במשרד החינוך. לטענה כי סיב אופטי במהירות 50 מגה־ביט אינו יכול לספק בית ספר שלם, ענה רימון בהבטחה כי המערכת תנטר את היקף השימוש של בתי הספר, ותשדרג את הקו באופן אוטומטי אם הם זקוקים לרוחב פס נוסף.

רימון אופטימי לגבי התוכנית, ומתגאה בכך שהמינהל הצליח להגדיל את מספר בתי הספר בתוכנית מ־1,400 ל־1,800, עם סיוע מצד בזק, שזכתה במכרז לפריסת הסיבים האופטיים בבתי הספר שבתוכנית. כ־2,100 בתי ספר ביקשו להתקבל לתוכנית, ולדבריו ייתכן שהם אף יצליחו להכניס את כולם לבסוף. "לא ציפיתי שנהיה במצב שנוכל להכניס כל כך הרבה בתי ספר לתוכנית בשנה אחת. זה מהלך שאנחנו יכולים להתגאות בו".

(ארכיון), צילום: shutterstock (ארכיון) | צילום: shutterstock (ארכיון), צילום: shutterstock

אבל היזמים בתחום החינוך אינם מסכימים כי התקציב המיועד לפרויקט הוא משהו להתגאות בו. הח"כ לשעבר דדי צוקר, שותף בחברת החינוך הדיגיטלי לרני (learni), הגדיר את התקציב של 70 אלף שקל בשנה כ"צחוק מהעבודה", וציין כי "זאת העלות של טיול שנתי". הוא הזהיר כי התקציב אינו כולל אנשי IT במשכורת מלאה בבתי הספר, ואמר: "בלעדיהם התשתיות החדשות יקרסו בתוך כמה חודשים". הוא מצטט כמה מומחים ואומר כי התקציב השנתי לבית ספר צריך לעמוד על מיליון שקל בשנה לאורך ארבע שנים לפני שישראל תוכל להדביק את הפער מול הממוצע האירופי. "אנחנו דנים את עצמנו באופן מודע לפיגור תעשייתי וכלכלי. אין אף אחד בתעשייה שלא מבין את המשמעות של פיגור בחינוך, ומדי שנה יהיה לנו קשה יותר ויותר להדביק את הפער. משרד החינוך יצא בצעד מאוד אמיץ, והמינהל הטכנולוגי הוא צוות מסור, אבל הם לא בראש סדרי העדיפויות", אמר צוקר.

מערכת חינוך מקוטבת ובפיגור ביחס לעולם

 

משפרים את המשופרים התוכנית תיושם דווקא בבתי ספר מובילים טכנולוגית לפי נתוני ה־OECD העדכניים ביותר, משנת 2008, הממוצע הכלל־ארצי של יחס מחשבים לתלמידים עומד על פחות מעשרה מחשבים לכל 100 ילדים, שיעור דומה לזה שניתן למצוא במדינות כטובגו ואלבניה הראל עילםלכתבה המלאה

צוקר אומר כי לא רק ארצות הברית ואירופה, אלא גם טורקיה עומדת להשיג אותנו: "הם יצאו בתוכנית ובמסגרתה רכשו 5 מיליון טאבלטים לתלמידים. בדרום קוריאה העבירו לדיגיטל את כל התלמידים. אנחנו הולכים על ארבע לעומת המדינות האלו".

אלא שהפערים בתוך המדינה מדאיגים לא פחות. אבי ורשבסקי, מנכ"ל חממת MindCET של מטח, אומר: "מערכת החינוך מקוטבת מאוד. יש נתונים ברורים בנושא. אנחנו נכשלים כאן".

לפי נתוני ארגון ה־OECD, הפערים בחינוך בישראל הם הגבוהים בעולם. במבחני PISA, בפיזור הציונים בין האוכלוסיות החזקות והחלשות, נמצא בישראל הפער הגדול ביותר בעולם העומד על 405 נקודות, לעומת ממוצע של 314 נקודות. המחקרים גם מצאו קשר ישיר בין צמצום הפערים בחינוך ושיפור תוצאות המבחנים.

טכנולוגיה יכולה להיות כלי משמעותי לצמצום הפערים בין הערים והפריפריה, במיוחד בחינוך. "גיאוגרפיה זה נון־אישיו בעולם האינטרנט. הכל זמין. זאת הזדמנות אמיתית לשדרוג ההוראה", אומר ד"ר רימון.

אלא שבאופן מפתיע, דווקא בתחום הטכנולוגי בתי הספר בפריפריה מובילים, וזאת בזכות תקציבים רבים לצורך הזה שהופנו אליהם לאורך השנים.

מותה של "מחשב לכל ילד" ולידתה של BYOD

 

חלק משמעותי מחדשנותה של התוכנית — שיבוא לידי ביטוי בשלב ראשון רק בבתי ספר שיטמיעו את התוכנית המלאה — טמון באלמנט ה־BYOD שלה, או "הבא את המכשיר שלך". מדובר בתפיסה שמשנה כעת לא רק את עולם החינוך, אלא גם את הארגונים הגדולים בעולם — מעבר לרשת מחשבים שבה כל משתמש יכול להשתמש במכשיר האישי שלו, במקום המחשב שמספקת העבודה. בעולם BYOD, תלמידים יביאו את המחשבים הניידים, הטאבלטים והסמארטפונים שלהם מהבית, ולא יצטרכו יותר כיתות מחשבים.

"אין אף מערכת חינוך בעולם שיכולה להרשות לעצמה לרכוש מחשבים לכל הילדים בכל שנתיים. בעולם שאתה יכול לקחת 30 מחשבים ניידים ולהכניס אותם לכיתה, למה אתה צריך כיתת מחשבים?", קובע ד"ר רימון. שאר המומחים מסכימים איתו, וצוקר אף מוסיף: "היום יש מהפכה מאוד גדולה, והם הגיעו להכרה הנכונה".

בשנות התשעים יצאה ישראל בתוכנית של "מחשב לכל ילד", בתקופה שבה נראה שכמעט כל מדינה מערבית מכריזה על תוכנית דומה. אבל עם הזמן נראה היה כי יש הבנה בקרב רוב המדינות כי אבד הכלח על הכיוון הזה. רוב התוכניות הלאומיות לרכישת מחשבים נכשלו: עיריית לוס אנג'לס דיווחה על הניסוי שלה, שבו קנתה טאבלטים במיליארדי דולרים, ככישלון. בריטניה השקיעה מיליארדים כדי להעביר את הכיתות שלה ללוחות חכמים ונכשלה. ורשבסקי אומר: "יש יותר כישלונות מהצלחות בהכנסה של טכנולוגיה למערכת החינוך. מדינות משקיעות מיליארדים ולמשך כמה שנים הן בפיק, אבל אז הן נתקעות עם טכנולוגיות מיושנות".

שי פירון ויאיר לפיד, צילום: אוראל כהן שי פירון ויאיר לפיד | צילום: אוראל כהן שי פירון ויאיר לפיד, צילום: אוראל כהן

כחלק מתוכנית התקשוב המלאה יקבלו בתי הספר תקציב ייעודי לרכישת מכשירי קצה, והם יוכלו לבחור איך להשקיע את התקציב — אם ברכישת כיתות מחשבים מתקדמות, רכישת מכשירי קצה לתלמידים או במתן סובסידיות לרכישת מחשבים לתלמידים במשפחות מצוקה.

"אני בעד בלגן, שכל תלמיד יגיע עם המכשיר שלו. אסור לאלץ את בתי הספר לכיוון מסוים", אומר ד"ר רימון.

צוקר, שהחברה שלו היא אחת מהראשונות בארץ שפיתחה פלטפורמה לספרים דיגיטליים, טוען כי "אסור לתת מכשירים בחינם לתלמידים. זה לא נכון כלכלית, זאת אוטופיה שאי אפשר לעמוד בה.

"לכל תלמיד היום יש מכשיר קצה — הסמארטפון. יש כבר בתי ספר שהבינו את זה", מוסיף צוקר ומספר על בית ספר דתי באור עקיבא, שכבר מיישם זאת ושקפץ ישירות לטלפון הנייד, בלי לעבור דרך שלבי הביניים של הטאבלט או המחשב הנייד.

התוכנית תיושם דווקא בבתי ספר מובילים טכנולוגית

כדי לבחור את 1,600 בתי הספר שבהם תיושם תוכנית התקשוב מתוך 2,600 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים ברחבי הארץ, כל בתי הספר דורגו על בסיס פרמטרים כגון יחס מחשב לילד, מורים עם רקע מתאים, ניסיון בתוכניות פדגוגיות דיגיטליות ועוד. עדיפות ניתנה דווקא לבתי הספר שדורגו גבוה בסעיפים אלו. התוצאה היא שבתי ספר שכבר היו בחזית הדיגיטלית הם אלו שקודמו הלאה. כך למשל, אפשר לראות אחוזי השתתפות גבוהים מאוד בתוכנית בקרב אזורי הפריפריה — אזורים שזכו לתמיכה משמעותית בתחום הדיגיטל והטכנולוגיה במסגרת תוכניות לעידוד החינוך בפריפריה. באופן הזה הפך אזור הדרום לאזור המוביל ביישום התוכנית, עם 91% מקרב בתי הספר במחוז. ברוב הערים המרכזיות היחס עומד על פחות מ־50%.

לפי נתוני ה־OECD העדכניים ביותר, משנת 2008, הממוצע הכלל־ארצי של יחס מחשבים לתלמידים עומד על פחות מעשרה מחשבים לכל 100 ילדים, שיעור דומה לזה שניתן למצוא במדינות כטובגו ואלבניה. בטייבה יש פחות מארבעה מחשבים לכל 100 ילדים. בדנמרק, לשם השוואה, יש 43 מחשבים לכל 100 ילדים. לעומת זאת, בקרב בתי הספר שנבחרו לתוכנית היחס עומד על 12 מחשבים לכל 100 ילדים, ומזנק ל־30 מחשבים לכל 100 ילדים בקרב בתי הספר שנבחרו לתוכנית המלאה. לרוב בתי הספר בתוכנית המלאה יש כבר חיבור אינטרנט מהיר יחסית של 50 מגה־בייט בממוצע, לעומת ממוצע של 5–8 מגה־בייט בכלל הארץ.

אבל האם הדבר לא יגדיל את הפערים במקום לצמצם אותם? ההיגיון שעמד מאחורי מתודולוגיית בחירת בתי הספר הוא שהמקפצה הנוכחית מתאימה לבתי ספר שיש להם בסיס טכנולוגי מתאים. כאמור, דווקא בתי ספר רבים בפריפריה נמנים עם הקבוצה הזו, כך שהדבר לא בהכרח יגדיל את הפערים בין המרכז לפריפריה, אך הוא צפוי לשמר את ההבדלים הטכנולוגיים בין בתי הספר השונים. "לא כל בתי הספר ערוכים לעשות את המעבר לעולם דיגיטלי, ואם היינו מכניסים מאות בתי ספר לתוכנית המלאה, היינו מתרסקים. זה תהליך מורכב מאוד", מסביר ד"ר רימון, ראש המינהל למדע וטכנולוגיה במשרד החינוך. לדבריו, אי אפשר לזרוק את בתי הספר לתוך עולם הדיגיטל. הם צריכים לעשות את הצעדים הראשונים בעצמם. מבחינה תקציבית, הוא מסביר, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לתת תקציבים לבתי ספר שלא יעשו בהם שימוש.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



26 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

26.
בזבוז של טכנולוגיה וכסף
זה בזבוז של טכנולוגיה וכסף כי נגיד שזה יעבוד אבל כולם יודעים טוב מאוד שיקח מלא זמן לפתח את זה למשהו שיכול לעבוד ברמה סבירה בלי בעיות כמו שיש במשוב אבל נגיד שזה יעבוד וכל תלמיד יבוא עם טאבלט או מחשב לא תיהיה למורים שליטה למה שהם עושים שם ןבאותה מידה זה רק יכול להוריד את רמת החינוך בארץ אני בתור תלמיד שמבין הרבה בתכנות וטכנולגיה לפי דעתי זה בזבוז זמן כסף וטכנולוגיה שיכולה ללכת למקומות שבהם זה באמת יועיל
אנונימי  |  20.05.15
24.
למה צריך "טכנולוגיה בכל מחיר"?
הבעיה עם משרדי חינוך בכל העולם המערבי, כולל הישראלי כמובן, היא שהם מלאים באנשים שאין להם מושג בטכנולוגיה מהצד האחד (אני מאד מקווה שהם מבינים משהו בלמידה - דרך אגב, למידה ולא חינוך) ומושפעים במידה רבה מאד מחברות טכנולוגיה שמפתחות "עזרים" כאלו ואחרים ללא שום קשר ללמידה אמיתית וללא מחקר אמפירי מהצד השני. הגישה השלטת היא בעצם כמו התשובה לשאלה "למה קניתי אייפון?": "כי הוא יפה ואני רוצה אחד". ערך לימודי כלשהו? יוק. אין מחקר אחד שמראה שטכנולוגיה עדיפה. ההפך הוא הנכון - מחקרים מראים כי הלמידה משתפרת כאשר משתמשים בערוצי קלט נוספים, קרי כתיבה עם עפרון על נייר. כמובן שכאן יבואו שאר הקשקושים על תפקידו של המורה, כגון: "הוא כבר לא סוכן ידע", כאילו הוא היה אמור להיות סוכן ידע מלכתחילה ולא היא. קצרה היריעה מלתאר עד כמה ניתן לשפר את הלמידה ואת תפקוד המורים ללא שום קשר לאמצעי טכנולוגי כזה או אחר, אבל זה אפשרי. מה חסר? רצון. אה.. וגם כסף.
דורון , מזרח תיכון חדש  |  25.08.14
לכל התגובות